כמו כולם החלטנו לצאת לנופש, מכספנו ולא מכספי ההורים. מיותר לציין שזוהי הוצאה כספית רבה למשפחה המונה שש נפשות.
אז מה הפתרון? להביא פחות ילדים ואז נוכל לצאת לנופש כמה פעמים בשנה?
חשבתי על המשפחות מרובות הילדים שאינן יכולות להוציא כל כך הרבה כסף ומוצאים דרכים מקוריות להנות עם הילדים. ואולי עדיף כך?
כך התחיל הנופש שלנו, בהתלבטויות רבות האם שייך להוציא כל כך הרבה כסף על בית מלון? מה גם שזהו מלון לא דתי וידענו שתהיה בעיית צניעות וכשרות.
אך הרגשתי שאנחנו והילדים זקוקים להתאוורר קצת משגרת החופש המתישה ולשנות אווירה לכמה ימים. איתן מיכאל המתוק היה מאושר לשמוע שנוסעים לחופשה, ב"ה הוא מגיב יותר וחש את הסביבה ואותנו.
אורזים מזוודות, שקיות, אוכל לקטנה ולאיתן מיכאל, שבעיני המלון נחשב כילד רגיל לכל דבר, מעמיסים על הרכב ונוסעים לאשקלון.
הנסיעה עוברת בנעימים. הגדולים רואים סרט בדיוידי שברכב והקטנים ישנים.
מגיעים למלון, על חוף הים. המרפסת פונה לים, רחש הגלים, התנגשות המים ברכס הסלעים, מנגינות הערבות לאוזננו.
אני מספרת לאיתן מיכאל מה אני רואה וחיוך עולה על פניו, איזה ילד מדהים, כמה אושר הוא מעניק לנו, וגם כמה כאב.
ומכאן מתחיל נופש מלא מבחנים והתחבטויות:
הילדים רוצים לצפות בטלויזיה, באילו ערוצים לאשר להם לצפות? כמה זמן מזמן שהותינו במלון נאפשר להם לצפות, הרי באנו להיות יחד, מחשב יש להם גם בבית?
מאפשרים להם לבנתיים להנות במיטה מול המסך, ואנו פורקים את המזוודות.
חסרה שקית אחת... נשכחה בבית... ואיזו שקית? עם כל האיפור שלי... מבאס ממש. הבן שלי לא מבין מהו איפור בשבילי, למה אני כל כך מבואסת... גם בבית החולים, לאחר הפציעה הייתי חייבת להתאפר. גם כשישבתי באמבולנס בדרך לבית החולים, הדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל במראה הקטנה ולראות את פני. תמיד בשיחות שאני מעבירה אני אומרת שאפשר ללמוד מזה מסר חשוב לחיים, שגם במצב הכי קשה בחיים, כאשר הבן שלי מטלטל בין חיים ומוות, אישה צריכה לא לשכוח מעצמה ולהיות יפה ומטופחת.
ונחזור לנופש. אולי שכחת השקית היא רמז לכך שלא היינו צריכים לצאת לנופש?
מסיתים את המחשבות, חשוב להיות יחד, ננסה להנות כמה שאפשר. בערב אסע לקנות איפור בסיסי שיהיה לי, לפחות ארוויח איפור חדש.
רוצים לרדת לבריכה, בעלי והבן הגדול לא יכולים להיכנס. איזה נופש... בגלל שאנחנו דתיים לא נוכל ליהנות יד כל המשפחה? רק הבנות יהנו בבריכה? לא קל.
אני יושבת מחוץ לבריכה ומסתכלת על שילת, וראשי מלא במחשבות. כל החיים אנחנו במבחן, בין הנאות הגוף למחויבות הדתית שלנו, בן הרצון שלנו לרצונו יתברך, בין הרצונות שלנו לרצון של אחרים.
אני רואה משפחות שלמות בתוך המים, ילדים מאושרים, ואני עם שתי עגלות, לא יכולה להיכנס למים, מסורבל יותר, מורכב, לא קל.
אבל מצד שני אנחנו כל כך זורמים עם הנסיון, הוא פחות מקשה עלינו, יצאנו לנופש כמו משפחות אחרות רבות, רק שאנחנו משפחה קצת שונה ומיוחדת.
ב"ה איתן מיכאל נראה יותר טוב, פחות מבטים ננעצים בו, המבטים ננעצים בהלל הקטנה שמוציאה קולות ומחייכת לכולם, ואיתן מיכאל מחייך לשמע הקולות שלה. ב"ה שנוצרה ביניהם הרמוניה יפה והוא אינו מקנא בה.
אז אני לבד בבריכה עם הקטנים והבנים בחדר צופים בנשיונל גיאוגרפיק.
סוגרים את הבריכה, עולים לחדר להתארגן, לפני שעוטפים את שילת במגבת כדי ללמד אותה צניעות מהי.
האם אכן היא לומדת מהי צניעות כאשר היא רואה כיצד נשים אחרות (לא) מתלבשות?
עולים במעלית, מתארגנים בחדר, הים נפרש מתחתינו במלוא הדרו, מבטא כל כך את עוצמתו של בורא העולם.
משכיבים את איתן מיכאל במיטה, הוא כל כך קטן במיטה הענקית הלבנה, כל כך רגיש, מתוק, נסיך שלנו. נהנה לשכב עם האחים שלו במיטה, מרגיש את החופש.
יוצאים לאכול בחוץ, האוכל במלון לא מהדרין. שואלים חברה טובה על מסעדות מהדרין, עוד "בעיה" של דתיים.
מוצאים במסעדה עוד הרבה דתיים שבאו לנפוש ומוצאים את עצמם נודדים מחוץ למלון.
אנחנו מתיישבים סביב שולחן, חוסמים את המעבר עם שתי העגלות שלנו, מנסים להצטמק כמה שאפשר, קצת קשה.
"בן כמה הוא?" שואלת אחת מהסועדות "כזה מתוק".
שוב מודה לה' ששמר על היופי שלו, שאנשים אינם נרתעים לגשת אליו וללטף אותו.
אוכלים בעיניים עצומות מרוב עייפות, מחכים כבר להגיע למיטה במלון.
אבל לא... יש עוד תפילת ערבית בדרך.
החברה שלי אמרה שיש מקום שיש שם מניינים כל הזמן. נוסעים לשם. נראה לי שאפשר לארגן שיחה מפגש לכל הנשים שמחכות ברכב לבעלים שלהן.
מסתיימת התפילה, הילדים נרדמים ברכב, רואים את האורות של המלון מרחוק, איזה כייף.
וכך עבר לו היום הראשון של הנופש.
ביום השני כבר מצאנו בריכה נפרדת במלון אחר, ואני נכנסתי למים עם בגדים ועם איתן מיכאל. ההנאה לא היתה הכי מרובה, אבל העיקר שאיתן מיכאל ושילת נהנו, ראיתי את זיק השובבות שלו כשנכנסנו למים, כיצד המים מפיחים בו חיות, היה שווה כל רגע.
הגברים לא יוצאים הרבה מהחדר, האם עלי להתבאס מכך או לשמוח שבעלי ובני שומרים על עצמם?
חיפוש מסעדות המהדרין ממשיך, המאבק על הערוצים נמשך, בעיית הצניעות מחמירה כאשר קבוצות נוספות מגיעות למלון.
האם היינו בנופש?
נופש מלא מבחנים ומחשבות.
אך גם נופש של גיבוש משפחתי, אין כמו לראות את ארבעת הילדים שוכבים יחד במיטה עם חיוך מרוח על הפנים. אין כמו ארוחת בוקר שאנו יושבים והילדים מפנקים אותנו בכוסות מיץ תפוזים וחביתות שוות. אין כמו חופש של כיבוש המשפחה, חופש שאתה מהווה דוגמא אישית לאהבת ה' ומצוותיו ללא טרוניות ומענות.
נופש שבו איתן מיכאל שוכב לידי, מרגיש אותי ולא מפסיק לחייך, ומזווית עיני אני רואה את הים.
זה וזה עשה אלוקים.
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.