קורותיי בשנים האחרונות הפכו אותי לתומך נלהב של חופש הדיבור וחופש היצירה.
שילמתי מחיר כבד מכל בחינה אפשרית, בעיקר מפני שיש מי שחשבו שחופש היצירה לא בהכרח תקף כשמדובר ביוצר ימני. בציבור הישראלי, או ליתר דיוק בתקשורת הישראלית, ישנו מיפוי ברור מאוד וחלוקה ידועה מראש של ביטויים אמנותיים לגיטימיים, לעומת ביטויים אמנותיים בלתי לגיטימיים.
שיר שמתאר ערבי שחי בקרב יהודים, עובד איתם ועשוי להחליט ברגע נתון שהוא רוצה להיות שאהיד ולרצוח יהודים (סתם רעיון פנטסטי, לא משהו שקרה באמת אינספור פעמים) – ביטוי בלתי לגיטימי וגזעני. הצגה המבוססת על סיפור חייו של אותו שאהיד, שיקוף של עולמו הרגשי ולבטיו הקיומיים - לגיטימי בהחלט. זו החלוקה הידועה והמוכרת. ואני אומר: לגיטימי בהחלט. ביטויים אמנותיים הם לעתים רחוקות מאוד בלתי לגיטימיים. אני הראשון שאקרא בכל פה שאסור למַשְטֵר אמנות.
אין להתערב בתכנים של תיאטראות, כפי שאין להתערב למשורר בתכנים של שיריו. אבל אפשר וצריך להתערב במימון. אילו חיינו במדינה אוטופית, שבה תקציב התרבות מאפשר תמיכה כלכלית במוזיקאים, וכספם של משלמי המיסים עשוי היה לשמש למימון אלבום של זמר פלוני, ובאלבומו נכלל שיר שמתאר את הרצח הברוטלי בהר נוף, ייתכן שכל המוחים על גזענותי לכאורה היו מתרעמים על כך שכספי המיסים שלהם משמשים למימון אמן כמוני.
ובכן, יש יסוד להאמין שאזרחי ישראל שבחרו בממשלה ששרת התרבות נמנית על חבריה, איש מהם לא מתלהב לממן תיאטרון ששאהידים הם גיבורי התרבות שלו. תיאטרון כזה הוא לגיטימי, אבל עליו לעמוד במבחן הקהל - שיבחן את הלגיטימיות שלו ושל התכנים שהוא מציג בקופות. בדיוק כמו זמרים שמנסים להתפרנס בלי תמיכה ממשלתית.
עמיר בניון
מוזיקאי