בין תפקידיו המרכזיים של היועץ המשפטי לממשלה הוא לוודא כי רשויות השלטון השונות יפעלו לפי חוק. לכן אין מקום לדיבורים בענייננו על "חריגה מסמכות".
לעצם העניין, עשויות להיות עמדות שונות בסוגיה זו. לכולי עלמא, חופש הביטוי הוא ציפור נפשה של הדמוקרטיה, אך ככל זכות יסוד חוקתית אחרת גם הוא מוגבל. חופש ביטוי אינו חופש שיסוי, וניתן – ואף ראוי – להציב לו סייגים. שאלת הסייגים ומיקומם שנויה במחלוקת, ועשויות להיות בעניין זה דעות שונות ולגיטימיות.
בסוגיה הספציפית שלפנינו המקרה סבוך יותר: לא מדובר כלל על מניעת הביטוי לחלוטין, אלא רק על אי מתן מימון ממשלתי לקיום ההצגה.
כעיקרון, אין לשום גורם, יהא אשר יהא, מימין או משמאל, זכות מוקנית לקבל מימון מהמדינה, בוודאי לא בהיקף מסוים. כאשר מימון כזה ניתן, יש לקבוע קריטריונים, שוויוניים ושקופים, שמבוססים בראש ובראשונה על איכותו האמנותית של המחזה ולא על תוכנו.
לתוכן המחזה עשוי להיות משקל בשוליים, אך אסור שיהיה המרכיב המרכזי בהחלטה האם ובכמה לתקצבו. כאשר אי מתן התקציב ימנע לחלוטין את העלאת המחזה – בהיעדר מקורות כספיים אחרים – שאלת המימון הופכת להיות קריטית ומשמעותית יותר. באמצעות אי המימון מונע השלטון, למעשה גם אם לא להלכה, מקבוצה מסוימת להשמיע את קולה.
זכותה המלאה של שרת התרבות, יש שיאמרו חובתה, לקבוע את מדיניותה באשר לסדר העדיפויות בתקצוב מוסדות תרבות. עם זאת, יש לזכור כל העת שחופש הביטוי לא נועד להשמעת דעות שיש לגביהן הסכמה והן מצויות בקונצנזוס. להפך: חופש הביטוי נועד לאפשר את השמעתן של דעות מקוממות ומרגיזות, אפילו הן צורבות את הלב וצורמות את האוזן. כל מקרה ומקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו המיוחדות, ותוך איזון בין השיקולים השונים.
פרופ' אביעד הכהן
ראש בית הספר למשפטים ודיקן המרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'