בדו''ח אדמונד לוי הוצע להקים ביו"ש ערכאה פנימית שתעסוק בסכסוכי קרקעות, או לתת סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בנושא זה.
ההצעה גררה בזמנו התנגדות עזה בקרב פוליטיקאי מערכת המשפט, כדוגמת היועמ"ש יהודה וינשטיין שטען כי הדבר אינו מקובל על המשפט הבינלאומי (כך לפי ynet). התנגדות דומה נשמעה בשבוע שעבר כאשר ההצעה הועלתה שוב על ידי שרת המשפטים איילת שקד.
היועץ וינשטיין טען כי ההצעה אינה עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, אך שכח לנמק את דבריו ולציין היכן מופיע איסור מעין זה. הסיבה שבגינה נמנע וינשטיין להזכיר את המקור המשפטי לאיסור היא שמקור כזה אינו קיים.
אין במשפט הבינלאומי בכלל, ובדיני הכיבוש בפרט (שלדעת משפטנים רבים אינם חלים ביו"ש), התייחסות להקמת בתי משפט שעוסקים בסכסוכים אזרחיים או בסוגיות מנהליות (בניגוד לבתי משפט פליליים שמקבלים התייחסות בסעיפים 64, 66 ו‑67 לאמנת ג'נבה הרביעית). לכן לא שמענו התנגדות של בכירי מערכת המשפט, כאשר לצד בתי המשפט הצבאיים שהקימה ישראל ביו"ש (באמצעות חקיקה של המפקד הצבאי) הוקמו בחקיקה גם ועדות עררים, ועדות ערעורים ובתי משפט לעניינים מקומיים.
עובדה נוספת שוינשטיין שכח לספר לציבור הישראלי היא שמכל ערכאות השיפוט במדינת ישראל וביו"ש, הערכאה שהכי פחות מתאימה לעיסוק בנושא חשוב זה היא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. זאת מכיוון שהוא אינו ערכאה דיונית בנושאים אזרחיים כדוגמת סכסוכי קרקעות, ואינו חוקר עדים ובוחן ראיות. ההליכים בבג"ץ הם מנהליים, ונסמכים על תצהירים. לכן, כשמגיעה לבג"ץ עתירה מנהלית, שהרקע שלה הוא למעשה סכסוך קרקעות, בג"ץ אינו מנסה לברר את העובדות ולראות למי באמת שייכת הקרקע, מסיבה אחת פשוטה - זה לא תפקידו ואין לו את הכלים לכך.
על פי זה מובן שדבריה של נשיאת העליון לשעבר השופטת דורית ביניש על הצעתה של השרה שקד כי "מדובר בצעד שנועד לצמצם את סמכותו של בג"ץ בעתירות על השטחים" אינם אלא פופוליזם פוליטי. שכן לבג"ץ מעולם לא הייתה סמכות לשמש כערכאה דיונית בתביעות אזרחיות, והוא גם לא התיימר לטעון שיש בו אפשרות להליך מעין זה.
אם כן, עולה השאלה מדוע היועמ"ש וינשטיין והנשיאה לשעבר ביניש כה מתנגדים להצעתו של דו"ח לוי. הרי מבחינה משפטית, מוסרית וחברתית הם היו צריכים לחתום על ההצעה בשתי ידיים.
הבעיה של פוליטיקאי המשפט היא שהקמת ערכאה לעיסוק בדיני מקרקעין ביו"ש תצריך דיון משפטי ועובדתי בסוגיות אלה, ואילו בג"ץ פוסק כיום על פי עמדותיו הפוליטיות בלא דיון משפטי על הרקע העובדתי. מצב זה נוח פוליטית ליועמ"ש ולאנשי משרד המשפטים.
בעיה נוספת שיש לאנשי משרד המשפטים עם ההצעה היא שבבג"ץ ניתן לדחות עתירות על הסף, מבלי לדון לגופן של טענות, מטעמים אמורפיים כדוגמת "חוסר ניקיון כפיים" של העותרים, שיהוי בהגשת התביעה ועוד. מצב דברים זה מאפשר לבג"ץ חסימת תיקים לא רצויים ונקיטת איפה ואיפה בכל הנוגע לעתירות שמוגשות אליו בנושאים אלה, בהתאם לזהות העותרים ולאום בעלי הבתים. דבר זה אינו אפשרי בערכאות דיוניות אזרחיות.
כך למשל, רק בבג"ץ תיתכן השערורייה המשפטית שהתרחשה החודש בבית המשפט העליון. באותו שבוע שבו ניתן פסק הדין בנושא בתי דריינוף, נדחתה עתירה של תנועת 'רגבים' נגד בנייה ערבית בלתי חוקית על אדמות פרטיות, שלמעשה היוותה מעין עתירת ראי לעתירה של ארגוני השמאל נגד בתי דריינוף - זאת בשל המניע לכאורה של 'רגבים', שאינם מייצגים את הזכויות של הערבים. דחיית העתירה מטעם זה היא פיגוע משפטי חסר תקדים, שאפילו שופט אקטיביסט ביותר בערכאה דיונית לא היה מעז להוציא מתחת ידו.
לסיכום, בהעדר ערכאה שיפוטית שעוסקת בסכסוכי קרקעות ביו"ש נוצר ואקום שיפוטי שאליו נכנס בג"ץ, אשר פוסק ככל העולה על רוחו מבלי להזדקק לדיני המקרקעין ולנימוקים לגופן של עובדות. וכל זאת כאשר מבחינת המשפט הבינלאומי, המשפט הישראלי והמשפט ביו"ש, אין כל מניעה להקים בתי משפט למקרקעין שיעסקו בסכסוכי קרקעות ביו"ש. להפך, כך עדיף מכל הבחינות המשפטיות.
כך הם פני הדברים מבחינה משפטית, גם אם אינם תואמים את מאווייהם הפוליטיים של חלק מאנשי עולם המשפט.