בחודש שעבר טליה תכננה לצאת לסיני עם כמה חברים והציעה לדינה להצטרף. השיחה הזו גרמה לדינה לתהות מי היא באמת, ואם בחופש הגדול, בלי גבולות ופיקוח, היא תגלה את התשובות.
כמעט כולנו היינו כבר במצב של דינה: פתאום אנחנו מבינים שבחופש הגדול אפשר לעשות מה שבראש שלנו. כל השנה התרגלנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים: קמנו לתפילה כי הר"מ הצהיר חגיגית שאם לא נקום נעוף הביתה; רצינו ללכת למסיבה ב-TLV אבל הפחד שניתפס מִסמר אותנו למקום; רצינו לעשות פירסינג או להתלבש כמו כל החבר'ה, אבל עד עכשיו המבט של ראש הישיבה או האולפנה רדף אחרינו.
ככה יום אחרי יום. למה? כי ככה כולם עושים. רק שאף אחד לא ישמע על החברה החדשה; רק שהחניכים לא יגלו שהתחלנו לעשן; רק להגיע כבר לחופש הגדול ולהתחיל לחיות.
גבולות שקופים
ואז מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שבחודשיים הקרובים אנחנו לגמרי לבד. עם הלב שלנו. והרצונות. והחלומות. אנחנו רואים את הארץ האסורה ומתבלבלים, רגע, היא באמת אסורה? מעולם לא היינו קרובים אליה יותר. ובכלל, מי אסר? ואם נעשה רק צעד אחד, קטן כזה, זה באמת ייחשב? אם נקפוץ רק לרגע, רגל פה ורגל שם, זה באמת יהיה נורא כל כך, השמים ייפלו?
ופתאום אנחנו רואים את ההשתקפות שלנו ולא יודעים אם לצחוק או לבכות. בהשתקפות הזו אנחנו רואים מישהו שנראה ממש כמונו, רק מבולבל מאוד. ונבוך. ומתוסכל. מחכה. למה, למי, איזה טוויסט בעלילה יגיע עכשיו?
ואז אנחנו נזכרים שבפעם הקודמת שחצינו את הגדר לקח לנו חודשיים להתאושש ולהקיא. אבל זה היה מזמן ועכשיו הניסיון הזה נראה מושך כל כך, וההכרה מתחילה לבצבץ: זה מה שאנחנו, רק כלבים מאולפים? עושים דברים במשך השנה רק בגלל הפחד לקבל עונש? בעצם זה אומר שכל השנה, במקום להתפלל ולדבר עם ה', בעצם נבַחנו סתם?
שיחת היכרות
אני זוכר שכשהייתי שמיניסט, בחופש האחרון רגע לפני 'החיים האמתיים', הרגשתי כאילו מישהו הנחית אותי בתוך מבוך ענק ללא התחלה וסוף. התחלתי הכול מחדש, פתחתי תיבות פנדורה, התחלתי לחפור עד שהלב שלי אמר די.
מי זה באמת ה'? מה אני יודע על אמיתות היהדות? אם אני באמת רוצה להתחלף עם החברים החילונים שלי שמתנהגים כאילו אין מחר. ומה עם המחר שלי?
נסענו כמה חבר'ה למדבר יהודה. קמתי בזריחה, שמש עולה הציפה תפילות ושאלות. התחלתי לדבר עם ה'. הוא ביקש ממני "מחילה, אבל לא מנומס יותר להתחיל בהיכרות?"
מי זה באמת ה'? מה אני יודע על אמיתות היהדות? אם אני באמת רוצה להתחלף עם החברים החילונים שלי שמתנהגים כאילו אין מחר.
"חשבתי שאתה כבר מכיר אותי", אמרתי לו.
"מכיר ככה, שלום שלום, אתה יודע", ענה לי ה' והמשיך: "בדרך כלל אתה ממלמל לי איזה משהו לא מובן ואז מדבר עם החברים שלך, לא יצא לנו להכיר באמת".
אז הכרנו. דיברנו. התחלתי מסע בירורים שעדיין נמשך. בירורים על העולם. על א-לוקים. על עצמי. בירורים שרק החופש, הנפילות וההזדמנויות לצמיחה, יכלו לאפשר.
החופש הביא מגוון של ימים: ימים שבהם לא יכולתי לסבול את מי שראיתי במראה ומנגד ימים של התמודדות אמיצה עם ניסיונות, שהובילה לגדלות אישית והראתה לי שהגבול בשמיים. בסופו של דבר, הרגשתי שבחופש הגדול עשיתי לאישיות שלי טיפול עשרת-אלפים וטסט לשנה. עד לחופש הבא.
אהבתם? הצטרפו עכשיו ל"מקום בעולם", מגזין הנוער של "עולם קטן"