אין מילימטר נקי
אין מילימטר נקי צילום: Thinkstock

הצילו!!!

זה אני? זה הם? זה החום? זה הבעל? זה השבועיים האחרונים של החופש? שאני רוצה להספיק לעשות להם עוד כמה אטרקציות? וחייבת במקביל לדחוף את העסק שלי ולפרסם ולשווק? וכבר לא יכולה לראות יצורים חיים מסתובבים לי בין הרגליים בשעות הלילה בסלון? והלשון שאני נאלצת לנשוך, כשרק באלי לשאוג "לכו כבר לישון אני צריכה שקט ולא לראות אף אחד אפילו שאני הכי אוהבת אתכם בעולם, עופו לי מהפרצוףףףףףףף"!!??

והמפלצת, המפלצת הזו השוכנת בתוכי בנוחות ושלווה, שבימים כתיקונם היא דווקא בוויסות רגשי יחסי, אבל הקיץ, הו הקיץ, לפעמים היא פשוט מאיימת להתפרץ מתוכי בלי הכנה מראש, כלומר אני לפעמים מקבלת כמה אותות אזהרה אבל לא תמיד הם בהתראה מספיק קצרה.

מביש.

עם המפלצת הזו...

זה קורה כשאני חוזרת מכל מיני סידורים בשישי בצהריים ומוצאת את הבעל היקר, כישרון קולינארי מבוזבז, שיכל לנצח בקלות באחת מעונות המאסטר שף, עומל במטבח.

העניין שהכישרון הקולינארי הנדיר לא תואם את כישרון הסדר והניקיון שבמטבח, וכך יוצא שהוא גם נעזר בכל זוג ידיים השש לעזרתו, גם העולל בן השנה וחצי שמשחק על הרצפה עם שקית פתוחה של קמח מצה, ובכל פינה אפשרית במטבחנו הקט אחראי אחד הילדים לקצוץ לקלף לבחוש לערבל לפזר לפדר להקציף להטריף.

כל זאת נעשה כמובן כמה דקות או שעות אחרי שאני סיימתי את בישולי השבת במטבח, שטפתי כלים וקרצפתי את השיש והכיור, ואז כשאני חוזרת הביתה, שישי צהריים מאוחרים, כ-ו-ל-ם במטבח.

כל בני הבית שרויים בעיצומו של מעין ריקוד של- שקשוק ערבול והקצפת מיליון חומרי גלם, תבלינים, אבקות ועשבי תיבול.

הרבה עשבי תיבול, כאלה שכשקוצצים אותם דק דק נהיה דשא בעיניים, כאלה שנכנסים לך בין השיניים ונתקעים שם כשאתה מנשנש מהם. כאלה שלא משאירים מילימטר נקי בכיור והמרדף אחריהם עם הסקוץ' הינו תבוסה ידועה מראש.

והכוסברה, הו לא, הכוסברה.

פעם, כשרק החלו ניצני הכישרון להתפרץ החוצה מידי שישי בין ערביים במטבח, לא היו לי רסנים, סליחה, לא לי, למפלצת.

הייתי מתפרצת, צועקת, בוכה, זועמת, מזיעה, כמעט הולכת מכות עם הכוסברה הקצוצה הזו, איך? איך? איך? הרי השארתי מטבח נקי רק לפני שעה!!! כוסברה ארורה!

אבל הניסיון, וההנאה הרבה מהתבשילים שאין שני להם בטעם, אילצו אותי לחנך ולרסן את המפלצת הזו. קצת נימוס! והוקרת תודה!! ומה זה בשבילך להשתלט שוב על המטבח? חצי שעה גג והכל פיקס!

ואלי קבוע נלך על החלוקה הברורה, הוא- בסירים, אני-בקרצופים שאחרי? במילא בישול זה לא אחד מהפעולות האהובות עלי..ולעומתו הטנגו של הסקוץ' הפוגש באקונומיקה קורץ בהרבה.

ואולי זו אני שצריכה לטפל באובססיה שלי, שהכל יהיה מוזיאון כל הזמן? המפקדת אקה, אה, אמא, הרודה נון סטופ בחייליה:

להרים לפנות לטאטא לשטוף לנקות לקרצף לזרוק לסדר לקפל לתלות לייבש.

שבוע שעבר הבעל לקח את הילדים ליומיים טיול אוהלים ואני נשארתי בבית עם העולל.

48 שעות שהיה לי שקט. בלי כביסות. ובישולים. ואמא אני מת מרעב כל שעה וחצי. וחוץ מלהעסיק את העולל, הרעש היחיד היה מייסורי המצפון שלי, שככה אני מעיזה ליהנות מהלבד! וכשהם חזרו ושאלו אם התגעגעתי, אמרתי שבטח, נורא התגעגעתי! ורק חישבתי מתי אני בורחת לכמה שעות מהבית!

שבוע הבא אני הולכת מאוד מאוד להתגעגע לשני הגדולים שלי שמתחילים ישיבות תיכוניות. כי הם נורא עוזרים שניהם, ותמיד זורקים את הזבל המטפטף ומרימים דברים כבדים ופתאום יהיה קצת ריק בבית אחרי חודשיים עמוסים ומרעישים, קצת פחות להכין אוכל ופחות צעקות, טריקת דלתות ומריבות בלתי נסבלות ובלתי נגמרות על המחשב, ומחשבות איך פתאום הישיבה הופכת לבית שלהם וכמה הם גדלים מהר ולמה הם צריכים לצאת מהבית בגיל כל כך מוקדם.

אבל בעצם זה נחמד, אוף כמה נחמד, ולעזאזל ייסורי המצפון, ושקט בשמונה בערב, כולם למיטות, אמא צריכה לעבוד, ושגרה, וצעצועים שעומדים במסדר של חיילים וכיור מקורצף עם אקונומיקה, לפחות עד ליום שישי בצהריים.

מיכל פרץ - תושבת שבות רחל שבבנימין, שחקנית וכותבת, מנחת סדנאות תיאטרון