שלום לרב, לאלדר היקר, ולכל המגיבים. כרכזת רובע במחנה סיירים, רוצה לפתוח את לבי בפניכם.
בני עקיבא, תנועת הנוער שאני משתייכת אליה שנים רבות, וללא ספק שינתה את חיי, כדברי אלדר - בהחלט אחד משיאיה הוא מחנה סיירים. ואשתף אתכם בכאב, שלפני שנכנסתי לתפקיד רכזת במחנה סיירים חשתי חוסר שלמות פנימית כשעולמי הרוחני ייפגש ויתמודד עם אתגרים לא פשוטים לבטח(...) וכך היה.
אמנם ציפיתי לגרוע הרבה יותר, אומר לזכות הנוער המתוק שלנו, התכוננתי נפשית למפגשים לא פשוטים מבחינת צניעות בין המינים וכן בלבוש, ובסיעתא דשמיא היו כוחות להיפגש נשמה אל נשמה. הרבה מעבר לחיצוניות שבה בחר הכותב להדגיש...
לא אסתיר, כואב לי לקרוא את הדברים, ובעיקר להרגיש את השורש שממנו הדברים נאמרים. מעבר לאמירה השגויה המכלילה והכואבת '...כמה אנשי צוות שהסתובבו במחנה וכל מה שעניין אותם היה להפריד בין בנים לבנות' שבה מדובר עליי ועל שותפיי למשימה הגדולה של ניהול מחנה חינוכי, ערכי וחוויתי בסדר גודל של 400 מדריכים ו-3600 חניכים במשך חודש שלם בשטח, ועוד הכנות רבות לפני כן. ..ובמילה אחת לצמצמם את כל מטרתנו האמיתית לדבר אחד בלבד מתוך כל העולמות בהם נגענו.
השאלה שלי בתוך כל הכאב שקיים מהצד של אלדר, היא מה ה' רוצה מאיתנו? האם בנ"ע היא תנועה של תורה? של קדושה? של אמת? או שמא חברה מעורבת לכתחילה ששומרת על צניעות, ולצערנו בדיעבד מגיעה למקומות פרוצים ומחוללים שאף אחד מהחניכים, המדריכים, וודאי שלא ההורים והמחנכים, היו רוצים לחשוב עליהם במקרה הגרוע ביותר? בצניעות עוסקים בצניעות.
הרכזת שהביאה את המשנה באבות של 'אל תרבה' ניסתה להסביר את אחד המקורות להפרדה, אחר שנשאלנו פעם אחר פעם-איפה בכלל כתוב שצריך הפרדה, ומאיפה אנחנו מביאים את כל האמירות המוזרות שלנו על צניעות וכו'
באחת מנקודות השיא של המחנה, נפגשתי מקרוב עם התקוממות של אחד מהסניפים על האפליה בין הבנים לבנות, ובעקבותיה החלו ריקודים מעורבים של ממש, דבר שבנ"ע לא מאמינה בו, ולוואי וגם לא אף אדם דתי שבאמת רוצה לקיים רצון ה', והכול - היה מתוך כאב. כאב של הפרדה, שהביא לחוסר צניעות מובהק ללא רגע של מחשבה שקדמה לו.
מובן שברגע זה, נאלצנו בכאב ולאחר מחשבה לעצור את המוסיקה עד שתחזור ההפרדה, ולרגע לא הרגשתי כ'שוטרת'. הרגשתי ממלאת שליחות. בלי אידיאלים גבוהים וסיסמאות, אלא בפשטות.
אני מאמינה בדרך ארץ, בשפה נעימה ובנעם, ומרגישה שכל אחד ואחת מאיתנו השתדל לדבר אמת מתוך מבט בגובה העיניים. וכן, אמת היא אמת והיא אחת. שבעים פנים לה, אך רבש"ע וחכמינו קבעו לנו את הטוב והמתאים לנו ביותר - בתוך הגבולות ולא מחוצה להם.
והגבולות ברורים. כל סניף וסניף שהגיע למחנה ידע לקראת מה הוא מגיע. בין בגוף בין בנפש. כרכזים בתנועת בנ"ע השתדלנו להיות מדויקים - לא לוותר, לא לעגל פינות, לעמוד על האמת, על התורה ועל הקדושה של הכלל. מתוך הכלה שיש סניפים שבהם מקפידים יותר ופחות.. יישרנו קו עם האמת. השתדלנו ועמדנו עליה. וכן, חלק מהאמת היא שבנים ובנות ישבו קצת רחוק יותר מ-5 ס"מ בזמן כה אינטימי כמו שירי סעודה שלישית וזו דוגמה נעימה לעומת כמה מקרי פריצות לא פשוטים שהיו במחנה, הנובעים מתוך חברה מעורבת...ללא גבולות ברורים.
הלוואי שהייתי מרגישה שהקצנו. כי בסיטואציות כאלו נקודת קצה קובעת אמצע. עדיף לעתים להקצין, כדי לא להגיע לגרוע ביותר אלא לפחות ממנו. אבל וויתרנו יותר משהקצנו, בזה אני בטוחה. ובדיעבד אולי זו היתה טעות.
הרב קוק בהחלט חינך לתיקון החברה ולשליחות למען עם ישראל כדבריך אלדר, ונכון שהוא המורה הגדול של בנ"ע, אך דעותיו רחוקות מאוד מהמעורבות הקיימת בתנועה. וכרכזת, השתדלתי בכל מאודי לעסוק בראש ובראשונה בערכים שלנו, בניסן ב"ק המהפכן השקט, ביזהר ערמוני שמסר את נפשו, מקווה ששמעת במהלך המחנה על דמויות אלו, כי הם הם היו עיקר העיסוק בעניין התכנים. 'הכול אנשים', זהו הנושא של המחנה. רחוק מ'הכול צניעות מוקצנת בלבד' כמו שמשתמע מהכתוב.
אחרי חוויה גדולה ועוצמתית ששינתה בי המון, וכן פידבקים מופלאים ממדריכים מסורים וחניכים בעלי נשמות גבוהות, אני מרגישה שאין מתאים אלא עין טובה על כל האור, הטוב, השמחה, החיות, העוצמות שהמחנה נטע בכל אחד מאיתנו.
מתוך אהבה גדולה, הכלה אין-סופית ודרישת אמת. אמן ונזכה להתעלות מעל הראייה המצומצמת ונזכה להסתכל למציאות בעיניים ולראות צמא גדול לתורה שלמה אמיתית ולא מתפשרת. מתוך בין אדם לחברו ברמה הגבוהה ביותר, מעל הכול.
ויהיו כל מעשינו לשם שמיים
ליאור