לדעת להתפייס
לדעת להתפייסצילום: Thinkstock

שאלה: אנו נשואים כשנתיים. מדי פעם אנחנו רבים (כמו כל זוג נורמלי, כך נראה לי), כלומר: משהו "התפשל" , היתה אי-הבנה, התבדחנו לא במקום, אולי לא ידענו מה תהיה ההשלכה של מה שעשינו, לא ידענו שדרכנו על "יבלת" כאובה וכדומה ואז אנו מנסים לפייס זה את זה.

לבעלי קשה להתנצל ולבקש סליחה על מעשה שהוא לא התכוון לעשות רע ושלדעתו זה בכלל לא פוגע. אני מנסה להסביר לו שזה לא משנה אם מה שאמר פוגע או לא – בי זה פגע! וזה העיקר! אך הוא בשלו. גם כאשר הוא מבקש סליחה אני מרגישה שזה לא באמת מכל הלב. ולא רק זה, הוא גם מתחיל להסביר לי עד כמה מה שעשה מוצדק ונכון וזה גורם לי להתעצבן עוד יותר. מה עושים?

תשובה: כאשר בני הזוג רבים אנו מחפשים את בן הזוג שיתנדב להרים את הכפפה ולבקש.. סליחה.

לפעמים יש מעין דרישה או ציפייה מאד ברורה שהשני יתנצל. לפעמים בן הזוג רגיש וקלט את הדרישה להתנצלות כי היא נאמרה בצורה מאד ברורה ולכן הוא יתנצל ויבקש סליחה. אך לא תמיד ה"סליחה" תתקבל במערכת.

איזו בקשת סליחה לא מתקבלת (אצל רוב בני האדם, אך תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמובן...)

  • בקשת סליחה בשפה לא ברורה – למשל: אמירה כמו: "עשיתי מעשה טיפשי.."
  • בקשת סליחה במהירות, כלאחר יד. למשל: בדרך לדלת היציאה מן הבית.
  • במקום אמירת סליחה בצורה מפורשת עושים מעשה טוב – לטובת הנפגע.
  • בקשת סליחה שמלווה אליה הצטדקות ונימוקים רבים מדוע ההתנהגות הפוגעת היתה ראויה/בסדר/לא פוגעת כלל (וזה מעצבן עוד יותר בדרך כלל).

מדוע בקשות סליחה כאלו לא מתקבלות?

לְמה אנו מצפים כאשר אנו נפגעים?

אנו מצפים ראשית להכרה – הכרה בכך שנפגענו. שהייתה כאן פגיעה, גם אם נראה לנו ש"זה שום דבר", "מה בסה"כ עשיתי?" וכדומה.

אח"כ – ניסיון להבין את הפגיעה: מדוע נפגענו? מה כואב לנו בהתנהגות הפוגעת? מה עוררה בנו ההתנהגות הפוגעת? מה המסר שמשדרת לנו ההתנהגות הפוגעת?

ולבסוף, הכי חשוב – הבעת אמפתיה ,הזדהות עם הכאב והפגיעה של בן הזוג – גם אם "אני בחיים לא הייתי נפגעת מדבר כזה..., מה כבר עשיתי?"

כדי שהדברים לא יישארו באוויר נדגים אותם.

האישה הכינה ארוחת ערב ומצפה שבעלה ישב לסעוד איתה.

הבעל מגיב: "אני ממש ממהר עכשיו, תודה שטרחת אבל לא מתאים לי להתיישב עכשיו". ויוצא מן הבית, משאיר את הארוחה מיותמת על השולחן.

האישה נעלבת ומתכנסת בתוך עצמה.

הבעל חוזר ורואה את האישה ה"עלובה" (ה"שדר" נקלט במערכת...) ושואל: "מה קרה? מה, נעלבת שלא ישבתי איתך? את לא זוכרת שבימי שלישי אני ממהר לשיעור ההכנה לבר מצווה עם הבן של השכנים?"

הבעל לא מבין ממה האישה נעלבה הרי הוא היה חייב לזוז בעוד האישה נעלבת כי "איך הוא לא מבין ומעריך, כמה תמרונים עשיתי כדי שארוחת הערב תהיה מוכנה מוקדם ונספיק לאכול ביחד, מה, אני פחות חשובה מהשכנים?"

כאשר הבעל יבין שארוחת הערב סימלה בעייני אשתו את ההשקעה שלהם בזוגיות (הרי טכנית אפשר גם לאכול לבד) ובעצם את ההשקעה שלו בה-באשתו, כאשר יבין שהשיב את פניה ריקם וגרם לה לאכזבה, לציפייה שלא מומשה – הוא יגיב אחרת. למשל: "אם הייתי יודע כמה זה חשוב לך שנוכל יחד הייתי מתקשר לנער בר המצווה ומנסה "להזיז" אותו.." אפשר אחרי הבנת הכאב גם להגיע למסקנה מעשית יותר שתמנע פגיעות בעתיד (לפחות בתחום זה) בנוסח: "אם בפעם הבאה שתרצי או תתכנני שנקדיש זמן לעצמנו ונאכל יחד, תתקשרי אליי ותאמרי לי כדי שאפנה זמן לכך כי הזמן איתך יקר לי מאד" וכדומה.

כאשר שני בני הזוג מבינים את הכאב האחד של השני. במקום להיות עסוקים בהצטדקויות , התגוננות ו"קרב" על "כבודנו" האבוד (מה, אני הייתי לא בסדר? מה כבר עשיתי?) ננסה להקשיב, להבין, לכאוב יחד, להגיע למסקנות (מעשיות) איך נתנהג אחרת בעתיד והכי חשוב – נסלח באמת , בלב שלם, כי זו סליחה שמביאה לתיקון אמיתי, לחרטה אמיתית ומתוכה לקבלה לעתיד.

וכידוע "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו".

שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים [email protected]