"מי באה לים מחר?" צפצפה לי הודעת הווטסאפ של קבוצת 'פולקע'.
לידיעתכם, פולקע זה ראשי תיבות של פנינוש, ורד, לירון, קרן ועדי (שזאת אני). לירון הציעה את ההצעה, וכולנו התלהבנו.
"אז לאיזה חוף?", "הרצליה?", "נתניה?", "תל אביב זה נחמד אבל קצת רחוק", החלו ההודעות לעוף בינינו, מלוות בסמיילים למיניהם, עד שהחלטנו על נתניה. ואיך שההחלטה נפלה הרמתי טלפון ללילך, הצלע השישית בחבורה.
ללילך אין ווטסאפ. יש לה נייד ישן שאפילו אין בו מצלמה, קל וחומר כל השכלולים האחרים. ומכיוון שהיא חברה טובה ואנחנו לא רוצות להשאיר אותה מחוץ לעניינים, קבענו שכשיש הודעה על פעילות מעניינת אני מתקשרת אליה ומדווחת.
"דווקא מתאים לי ללכת לים", שמחה לילך, "באיזו שעה קבעתם?"
"אמרנו שנעלה על אוטובוס בסביבות ארבע. יש אוטובוסים כל עשר דקות, אז לא נורא אם נפספס אחת את השניה. פשוט נחכה בכניסה לחוף עד שכולם יגיעו".
"סבבה", אמרה לילך, "ניפגש כבר, בעזרת השם".
למחרת עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס לנתניה כמו שקבענו. הווטסאפ שלי צפצף, וכשהצצתי ראיתי הודעה דחופה מפנינוש: "לא נתניה. הודיעו עכשיו שיש שם מדוזות! נוסעים להרצליה במקום".
איזה מזל שעדיין לא עליתי! איך שהרמתי את העיניים מהנייד ראיתי שהאוטובוס להרצליה עומד בתחנה, וכבר עומד לסגור את הדלתות. "רגע!" צעקתי, ובשנייה האחרונה הצלחתי לעלות. איזה מזל! ישבתי במקום ונשמתי לרווחה.
"היי, עדי!", שמעתי קול מאחוריי, וגיליתי את ורד וקרן יושבות בספסל האחורי. עברתי לשבת לידן, והתחלנו לקשקש על הא ועל דא. בינתיים פנינוש ולירון הודיעו לנו שהן עלו על האוטובוס שאחרינו, אז לא נצטרך לחכות להן יותר מדי.
כבר כמעט הגענו, כשנזכרתי. לילך! לא הודעתי לה על השינוי בתוכניות. היא בטח כבר כמעט הגיעה לנתניה... צלצלתי לנייד שלה, אבל מי שענתה הייתה אחותה. "היי עדי", היא אמרה, "לילך יצאה לפגוש אתכן בים, אבל המפוזרת הזאת שכחה את הנייד בבית".
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי את הבנות.
"מה כבר אפשר לעשות?" משכה קרן בכתפיה. "אנחנו באמת לא יכולות להיות אחראיות על בנות שמחליטות להסתובב עם טכנולוגיה של ימי הביניים".
"אבל תחשבי עליה!" אמרתי, "היא תגיע לים בנתניה, תחכה ותחכה, ואין לה אפילו פלאפון לבדוק מה קורה איתנו! אין לכן איזה רעיון?"
ורד נראתה מהורהרת. "שנייה", היא אמרה, וחייגה. "שלום דודה מירה! מה קורה? תגידי, אתם בבית? אפשר לזכות אתכם במצווה גדולה שתגזול לכם כמה דקות? בסדר, אני מחכה". ורד כיסתה את הנייד, ולחשה לנו: "דודה שלי גרה ממש קרוב לחוף הנפרד בנתניה. חשבתי לשלוח את אחת מבנות הדודה שלי להודיע ללילך על שינוי התוכניות. חכו שנייה. הלו? הי תרצה! תשמעי, יש לי שליחות קטנה בשבילך..." ורד הסבירה לבת הדודה איך לילך נראית ומה להגיד לה, הודתה לה וניתקה.
כשהגענו לים בהרצליה, חיכתה לנו הפתעה: לילך ישבה בכניסה ופטפטה בעליזות עם תרצה ואחיותיה. גם דודה מירה של ורד הייתה שם, וכולם היו מצוידים לים. "הסיפור הקטן שלכן נתן לנו רעיון", היא חייכה. "את החוף בנתניה אנחנו מכירות יותר מדי טוב, וחשבנו שיכול להיות נחמד לבקר בחוף בהרצליה, לשם שינוי. אז התארגנו במהירות, והצטרפנו אליכן. ובאותה הזדמנות, הבאנו גם את לילך".
"רואות שלא צריך ווטסאפ?" אמרה לנו לילך, "בזכות הטלפון האלטעזאכן שלי, זכיתי בחברות חדשות וממש נחמדות!"