דרך חדשה הביתה
בית ספר לנבואה
יש הורים (או מורים, או רבנים) שאוהבים להגיד לילד: "אם זו הדרך שלך – לך איתה עד הסוף". אלא שזה בדרך כלל בתנאי שהילד בוחר ללמוד רפואה או משפטים.
אבל יש כאלה שמוכנים להגיד "לך עם הדרך שלך עד הסוף", אפילו אם הילד מחליט להקים חווה חקלאית בתאילנד למשך כל ימי חייו. ומה הקשר לביקורת דיסקים? כמו להרבה הורים ומחנכים, גם לי יש נטייה טבעית להמליץ רק ליוצרים בעלי גוון מוזיקלי מסוים ללכת עד הקצה, מכיוון שהוא תואם את טעמי האישי. קשה לי הרבה יותר לומר זאת על רוקנרול, אבל נעשה את זה בכל זאת.
אם אין לכם משיכה לרוק, לא בטוח שכדאי לכם לשמוע את אלבום הבכורה של 'בית ספר לנבואה', מסיבות רפואיות בעיקר. הרבה רעש ומטאל יכולים לגרום לחלקכם לחטוף שוק, תצטרכו לשתות הרבה מים כדי להירגע, ועוד כשהגוף מנסה להתאושש מהחמסין. אבל אם אתם מאלה שרוק כבד עושה להם את זה, אתם עשויים לאהוב את הדיסק, ואולי אפילו חיכיתם לו.
"ללכת עד הסוף" הוא אחד מעשרת הדיברות של הרוק הבינלאומי, והרוק היהודי לא תמיד מסכים ליישר קו עם עקרון היסוד הזה. מוזיקאים דתיים שבוחרים בכיוון המוזיקלי הזה נוטים בדרך כלל לווסת את הרעש, להגביל את הווליום, לכסח עם התופים רק אחרי שמצמידים להם משתיק קול. חברי ההרכב 'בית ספר לנבואה' החליטו להעז ולנגן עם כל העוצמה, ברמה שיכולה לספק את חסידי הרוק, וגם אלה שאינם מחסידיו – כמוני למשל, כאמור לעיל – יכולים להעריך אותם על ההליכה עד הקצה.
יש אומרים שרוק נמדד לא רק בעוצמת המוזיקה שלו, אלא גם בעוצמת המילים. גם מהבחינה הזאת 'בית ספר לנבואה' עומדים ברף. כבר על פי השם שלהם (במשמעותו לא נעסוק כאן, תשאלו אותם בעצמכם), אפשר לנחש שיש להם אמירה מאחורי המוזיקה, והם לא סתם מתפרקים על הגיטרה אלא יוצאים מתוך אידיאולוגיה רוחנית. גם מילות השירים עוסקות באופן חד ונוקב בגלות וגאולה, חומר ורוח, אמונה, תפילה ועוד. שיחות מוסר לאלול, אבל בדיסטורשן.