אי שם בעבר הרחוק עבדתי בפקולטה למדעי הרוח באחת האוניברסיטאות. מדעי הרוח והדשא, קראו לזה כולם, ומעמדת מקלידת המכתבים ומכינת כוסות הקפה די הסכמתי עם ההגדרה.
שם התוודעתי לעובדה שלא כל מי שנושא בתואר פרופסור הוא בהכרח עתיר מידות טובות, ושעולם האקדמיה רווי גם הוא תככים ומזימות ופוליטיקה קטנה. אבל לא על זה רציתי לדבר. סביבי עבדו אנשים שחלקם, לפחות, עשו קריירה מנושאים שנראו לי בזמנו חסרי חשיבות לחלוטין. בטח ביחס לחוקרים בתחומי המדעים המדויקים יותר והמבורברים פחות.
עם השנים, ההשקפה שלי בנושא השתנתה. אני עדיין לא משוכנעת שכל דוקטורט במדעי הרוח מהווה בשורה לאנושות, אך הזלזול התחלף בהבנה שלעתים הם באמת אלה שקובעים לאן תנשב הרוח.
לא מדובר בהכרח רק באנשים מהאקדמיה. הגעתי למסקנה שסופרים ומשוררים, אמנים והוגי דעות למיניהם הם בעלי השפעה סגולית הרבה יותר גדולה ממה שהיה נדמה לי. בנעוריי היה ברור לכל בר דעת שמדינה פלשתינית היא רעיון מופרך. היום, ההתנגדות לשתי מדינות לשני עמים נחשבת כמעט ללא לגיטימית. מי גרם לשינויים האלה? לא הפרופסורים למתמטיקה, למרות שהתרומה שלהם לקידום העולם אינה מוטלת בספק. כמו הרוח הפיזית שאי אפשר לראות אותה אבל אפשר לעקוב אחרי פעולותיה - כך המיצגים וההצגות, השירים והסיפורים והמאמרים והתערוכות נושבים ומטים את מפרש דעת הקהל לכיוון שלהם.
האמת היא שההבנה הזאת הייתה קצת קשה לי. והיא כנראה קשה במיוחד לציבור תכל'סי כמו שלנו, שאוהב להיות נטוע עם שתי רגליים על הקרקע, בכל המובנים. אם מדברים על האמנות לסוגיה, יש לפעמים הרגשה שמישהו עובד עלינו בעיניים, מציג פוזה מזויפת שאין מאחוריה כלום. יצא לכם לבקר בגלריה ולראות ציורים שנראים כמו משהו שבן השלוש שלכם הביא מהגן? בעלי הבנה יוכלו להסביר לכם מה בדיוק הופך את הקשקוש ליצירה אמיתית, אבל הדיוטות כמוני לא בהכרח ישתכנעו.
או קחו את נושא השירה. בשנות העשרה שלי כתבתי לא מעט שירים למגירה. טוב, איך אמרה לי חברה? בשנות העשרה כו‑לם כותבים שירים למגירה. אך לא עבר זמן רב, ונדבקתי בתסמונת "שתי רכבות לתוך עיניך". קל מאוד להגחיך את הפיוטיות כמו חברינו הגששים, במיוחד לאור העובדה שאכן יש שירים שנשמעים בדיוק ככה. יוצא לי מדי פעם לקרוא שירה מודרנית ולא להבין אף מילה, ואני אף פעם לא יודעת אם זה בגלל קטנות המחשבה שלי, או בגלל התעופפות היתר של המשורר.
אבל כמו שאמרתי לכם, חל אצלי שינוי בתודעה. אולי זה הגיל. בזמן האחרון החלטתי לשים את הציניות בצד, ולתת לעצמי לראות את היופי במחול, בתיאטרון, באמנות הפלסטית. לגלות את השירה מחדש. אני בהחלט לא מתחברת לכל יצירה, אבל כשאני מרגישה שהדברים מגיעים ממקום של אמת, אני נהנית בלי נקיפות מצפון, זורמת איתם ונותנת להם מקום בנפש. זאת התשובה הקטנה שלי בחודש אלול הזה, ואני מזמינה את כולכם להצטרף ולחזק את אנשי הרוח והאמנים מהציבור שלנו: לקנות ולתמוך ולבקר. זה לא רק כיף ומעשיר, זה גם חשוב. אז הנה כמה המלצות, שיהיה לכם לדרך.
האמנים שלנו
שירה: שתי המלצות, ברשותכם. תחילה, הרב פרומן ז"ל. בספר השירים שלו 'דין וחשבון על השיגעון' עדיין לא יצא לי לעיין, אבל את חוברת המילים של הדיסק 'כנפי רוח' (שהלחינו אמנים מוכרים כמו קובי אוז ושלמה גרוניך) קראתי ואהבתי מאוד. כשרב ותלמיד חכם יוצר, כולנו מרוויחים, בתוכן ובצורה.
ועכשיו לרב אלחנן ניר, משורר וכותב ועורך רב פעלים. 'מי שנפלה עליו מפולת' הוא ספר השירים השלישי שלו, ואם דיברנו על מקום של אמת, זה המקום. זו אמת די מבהילה, חסרת מחיצות, חושפנית וכואבת ומצחיקה לעתים, והיא נוגעת עמוק. ספר מקסים, שנראה לי שאפילו הגשש היו אוהבים. הנה שיר הנושא שנפתח בציטוט מהשולחן ערוך:
"מי שנפלה עליו מפולת
ספק חי
ספק מת
ספק הוא שָם
ספק אינו שָם
מפקחין עליו
אף על פי שיש בו כמה ספיקות"
(שולחן ערוך, אורח חיים, שכ"ט, ג)
וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק לֹא שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים וּגְדֵרוֹת דָּם
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ
בָּרוּךְ אַתָּה
יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ: אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ
תערוכה: רננה אנגלסמן, אמנית מרעננה, יזמה תערוכה שנקראת 'תל אביב-גוש קטיף', ויחד עם אמניות נוספות יצרה מיצג עוצמתי לרגל עשור לגירוש. קשה להיכנס למקומות כואבים, אך חשוב במיוחד לחזק את האמירות האלה. פתוח עד ראש השנה במכללת אמונה בירושלים.
מוזיקה: גם אצלכם השירים של חנן בן ארי מתנגנים ברקע? קחו רגע להקשיב למילים, בעיקר ל"איזון" הנהדר. "האם אפשר להיות קדוש ולהישאר נורמלי? להיות חופשי בלי לעשות כל מה שבא לי? להתבגר ולהישאר טוטאלי? להתאבד על החלום באופן רציונלי?" ואני שואלת, לא בחרוזים: איך הבחור הצליח לתמצת כל כך יפה את לבטיו של הדוס המודרני הממוצע?