גאולה בנוסח איראן

כבר שעת ערב מאוחרת. בעוד שעות ספורות השעון המעורר יצלצל ויעיר את הרב אייל סעיד מאני לתיקון חצות. אבל ברגעים אלו, כשאנחנו יושבים לשיחה באולפן הקטן שלו באזור התעשייה של חולון, הזמן כאילו עוצר מלכת. הוא אוחז בידו את הטאר ופורט עליו בנועם, כאשר הוא מבקש להסביר לי על הסולמות הפרסיים, כפי שהוא עושה עם תלמידיו.

חוץ מהמבטא הפרסי, שום דבר ממראהו של הרב מאני לא מצליח להסגיר את המקום ממנו הוא מגיע, והעובדה שגדל כמוסלמי סוּפי. זקנו הלבן מאיר את פניו, מגבעתו מונחת על ראשו כאילו הוא בדרך לתפילת ערבית, ציציותיו משתלשלות לצדו ומתבדרות ברוח המאוורר. אך כאשר הוא פותח את פיו ושר בפרסית את מילות הקוראן וטקסטים הלקוחים מתורת הסוּפיים – זרם מיסטי באסלאם, אפשר להרגיש שלא מדובר פה בפייטן מן השורה.

"המוזיקה הפרסית היא המוזיקה העשירה בעולם ואחת מהעתיקות ביותר", הוא אומר בחיוך גאה, "במוזיקה המערבית יש שבעה סולמות, במוזיקה הערבית 98, במוזיקה הטורקית כ‑340, במוזיקה ההודית 915, ואילו במוזיקה הפרסית יש 1,080 סולמות. כפי שהמוזיקה של באך היא שורש המוזיקה המערבית - כך המוזיקה הפרסית היא שורשה של המוזיקה המזרחית. היא גם המוזיקה הכי שלמה שיש. אני מאמין שזו המוזיקה הכי קרובה למה שניגנו הלוויים בבית המקדש".

בכל פעם שהוא מזכיר את בית המקדש, וזה יקרה פעמים רבות במהלך שיחתנו, עיניו נוצצות. "כשהכהן הגדול היה יוצא במוצאי יום הכיפורים אל העם, 36 אלף לוויים היו מנגנים לו ו‑24 אלף כוהנים היו שרים איתם. אתה יכול לדמיין את זה?" הוא אומר ועוצם את עיניו. "אין ספק שזאת הייתה המקהלה הכי גדולה בעולם".

מוסלמי בסגנון ברסלב

כבר קרוב לעשור שהרב מאני, תושב אשדוד, נשוי ואב לשישה, מלמד ויוצר מוזיקה, בד בבד עם לימוד הלכה ופסיקה בכולל בראשות הרב שקד בוהדנה בעיר חולון.

לפני חמש שנים החלו להתקבץ סביבו מוזיקאים שונים שהתאהבו בסגנון המוזיקה המיוחד שלו ובאישיותו. מאז הם מנגנים מוזיקה פרסית מסורתית בשילוב טקסטים סופיים ויהודיים באנסמבל המכונה 'מכילתא'. במופע שייערך בבית אבי חי בירושלים במסגרת פסטיבל הפיוט בין כסה לעשור, יעלה מאני על הבמה עם חלק מההרכב של האנסמבל, שיכלול את המוזיקאים ערן בנימיני, אסף רבי, יצחק ונטורה ואביב קמינר.

"המטרה היא לאו דווקא המוזיקה, אלא להרבות אחדות ואהבה", הוא מציין. "בתקשורת מראים שאנחנו כאילו שני עמים - חילונים ודתיים, וזה לא נכון בכלל. יש לי חברים מכל הסוגים ולמרות ההבדלים בהשקפה, אנחנו אוהבים ומכבדים זה את זה. על הבמה אנחנו מעלים את האהבה הזאת וקורה שם דבר טוב. אנשים מרגישים את זה. הם יוצאים אחרי הופעה עם אהבה גדולה - יותר מההנאה של המוזיקה עצמה, ואם יש לי במה להתגאות זה רק זה. כי את הכישרון המוזיקלי ה' נתן לי - זה לא שלי בכלל".

הרב אייל סעיד מאני (54) נולד באיראן לאב מוסלמי מהזרם הסוּפי ולאם יהודייה. מאני גדל כמוסלמי לכל דבר. את היהדות הכיר רק דרך החלקים ה"יהודיים" שמופיעים בקוראן, המקבילים לכל מה שמופיע בתורה - החל מבריאת העולם ועד למעמד הר סיני, תוך מתן כבוד ובלי שנאה ליהדות. "האמנתי לגרסה המוסלמית שאומרת שהיהודים היו במקור העם הנבחר, אבל בהמשך בגדו בא‑לוהים, ולכן הוא עזב אותם ובחר במוסלמים במקומם", הוא מציין. אמו גידלה אותו על פי הדת המוסלמית, אבל לדבריו הקפידה לספר לו במשך שנות ילדותו את סיפורי היהדות ומדרשים שונים דרך הקוראן, והוא אף פעם לא שאל את עצמו למה.

מה זה הזרם הסופי באסלאם?

"המסורת הסוּפית היא זרם אסלאמי מיסטי שהחל לפני יותר מאלף שנים, והוא מכיל מגוון רחב של דרכים להתקרב באמצעותן לא‑ל - חלקן מבוססות על סגפנות ובדלנות, וחלקן כרוכות בחיים נורמטיביים והשתלבות מלאה בחברה המוסלמית הכללית. כחלק מאמונה שהא‑לוהות שוכנת בכל דבר בעולם ושאהבת הא‑ל היא הדרך להתקרב אליו, קידשו הסוּפים את הצורך לנהוג בכבוד ובאהבה לזולת", הוא מסביר. לדבריו, התורה הסוּפית דורשת שנים של לימוד וחיפוש הא‑לוהות, שזה דומה באיזשהו אופן לתורת החסידות של רבי נחמן מברסלב. "לראות את הקב"ה כמו חבר שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים - זו כל תורת הסופים על רגל אחת".

אביו של סעיד היה עיתונאי שלחם למען הפלת השאה, אך לא לכיוון מהפכה דתית שאליה כיוון חומייני. האב היה גם מוזיקאי שנחשב עילוי במוזיקה הפרסית. "אני זוכר בית של תרבות, מוזיקה וספרים. אבא שלי היה מוזיקאי בחסד שנחשב עילוי במוזיקה פרסית מסורתית, ואני ינקתי ממנו את האהבה וההבנה במוזיקה. הוא לימד אותי המון. אנשים היו באים אלינו לבית כדי לנגן איתו וללמוד ממנו", הוא מספר. לדבריו, בביתו שבאיראן היו המשוררים והמוזיקאים מהגדולים ביותר בתקופה שלפני המהפכה אורחים קבועים, והופיעו בערבי ספרות ומוזיקה. "ככה גדלתי. אז זה משהו מהבית".

שנתיים לפני המהפכה, כשהיה בן 16 בלבד, סיים מאני תואר ראשון במוזיקה וידע לנגן בכלי נגינה רבים, בהם פסנתר, כלי הקשה, כלי נשיפה וכלי פריטה. "כמו שבתורה אתה רוצה לדעת את הכול, גם כאן רציתי ללמוד הכול. מסרתי את כל כולי ללימוד מוזיקה, עד כדי כך שהיה מצחיק אותי לראות את החברים שלי משחקים כדורגל", הוא אומר בחיוך נבוך. בשלב זה הרגיש שמיצה את הלימודים באיראן ונרשם ללימודי תואר שני במוזיקה באוסטריה, אך כאן קיבלו חייו תפנית חדה.

המשפחה מצד אמו עלתה לישראל כשהיה ילד. כאשר אמו חלתה ונזקקה לטיפול רפואי, היא החליטה להגיע לישראל, שכן בתקופת טרום המהפכה שאירעה ב‑1979, היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם איראן. סעיד החליט ללוות אותה, ועל פי התכנון נקבע שלאחר סיום הטיפולים הוא ימשיך ישירות ללימודיו באוסטריה. "במטוס לארץ התפתחה שיחה, ואימא מספרת לי בפעם הראשונה שהיא יהודייה. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והיא השיבה: אתה זוכר שלימדתי אותך על אברהם, יצחק, יעקב, בני ישראל ומעמד הר סיני – זה הסיפורים של בני העם היהודי! ומה זה אומר לגביי? שאלתי, והיא ענתה בשלווה: אצל היהודים הדת הולכת אחרי האמא. אמרתי לה: טוב, מה אכפת לי, אצלנו הולכים אחרי האבא, אז אני מוסלמי. מאותו רגע אמא השתתקה, אבל אצלי הלב התחיל לדבר, לשאול ולחקור".

סעיד מאני ניסה למצוא סיבות שונות ומשונות לעזוב, אך זה היה חזק ממנו. "אחרי שנחתנו הרגשתי משהו מדבר מתוך הלב שלי, אבל לא רציתי לשמוע אותו. התנגדתי, אבל זה צעק יותר חזק. כך למשל, בדרך משדה התעופה לכתובת שהיינו צריכים להגיע, האורות הכתומים שמאירים את הכבישים היו זרים בעיניי. הייתי רגיל לאורות לבנים ברחובות איראן, וניסיתי להיעזר באור המוזר על מנת להתנגד לתחושה החזקה שהייתה לי בבטן. אבל כשהסתכלתי לשמיים שמעתי מבפנים: את השמיים האלה אתה לא עוזב. יש פה משהו שאי אפשר ללכת ממנו. הבנתי שאני לא יכול לעזוב את הארץ".

להתגלח בתער אחרי ספירת העומר

מאני ויתר על המשך לימודיו באוסטריה, וגם אחרי שאימו חזרה לאראן הוא נשאר בארץ והחל לחפש את עצמו. "לא הייתי סגור עם עניין היהדות, גם כמה חודשים אחרי שהגעתי. אני לא יודע להסביר שכלית למה נשארתי פה, אבל פשוט נשארתי. מאז אני פה".

"אמא שלי הצליחה לשלוח לפני המהפכה באיראן עוד אח אחד שגר בארץ, ברוך ה', אבל באיראן נותרו שתי אחיותיי הקטנות שאינן יודעות שהן יהודיות וחיות כמוסלמיות. אמנם אנחנו בקשר - די קלוש, אבל לא סיפרתי להן אף פעם שהן בעצם יהודיות".

למה?

"יש חשש שמא מידע כזה עלול להביא לפגיעה מצד הממשל האיראני. אני מחכה להזדמנות לפתוח איתן את הנושא ולספר להן יום אחד את האמת".

למרות תחושת הגילוי שחווה הרב מאני עם נחיתתו בישראל, לקח לו זמן להחליט על הדרך שבה ילך. הוא החל במסע פנימי וחקר עמוק של שורשיו, אך רק שנים אחר כך, בגיל 28, החליט למצות את הגילוי עד תום. את שמו הוא לא שינה עד היום, אלא הוסיף לשמו המקורי את השם אייל. אביו נפטר בינתיים ואמו נפטרה שנים ספורות לאחר מכן, כך שהם לא ראו את השינוי שהגיע מאוחר יותר. הוא התחבר ללהקת 'הברירה הטבעית' עם שלמה בר, והחל להופיע איתם בתקופה הפורייה ביותר שלהם למשך שלוש שנים, אך בתחום הדת בחר שלא לבחור עדיין. "קרו לי כמה מקרים שהיום אני מסתכל עליהם וצוחק. חבר מהלהקה סיפר לי שבימים של ספירת העומר לא מתגלחים, אז לא התגלחתי, אבל כשהתקופה נגמרה התגלחתי עם סכין, וזו רק דוגמה אחת".

מתי העניין של היהדות תופס אותך מבחינה מעשית?

"בשני שלבים. היה לי חבר שהכרתי בארץ, אביו היה יהודי ואמו מוסלמית, והוא היה אומר לי: 'ה' אוהב אותך, ואותי שונא. כשאני הולך למוסלמים אומרים לי שאני יהודי, וכשאני הולך ליהודים אומרים לי שאני מוסלמי. אבל איפה שאתה הולך - רוצים אותך'. זה פתח לי צוהר לבדוק הכול, אז בדקתי".

בשנות ה‑80, לפני האינתיפאדה ראשונה, נהג אייל סעיד לנסוע לעזה כדי ללמוד שם עם שייח' מקומי. "הוא היה אדם חכם מאוד. תקשרנו קצת בפרסית ובעיקר בעברית. נהגנו לקרוא יחד קוראן, קבלה ותורה ולערוך השוואות בין היהדות והאסלאם. הוא נתן לי כבוד גדול, כי ידע שאבי היה מראשי הסופים באיראן. בשלב מסוים הוא ומשפחתו ניסו לשכנע אותי לעבור לגור איתם ולהשתלב בתעשיית ההסתה נגד ישראל, אבל לא הסכמתי. הייתי אז שובב ופלספן", הוא אומר בקריצה, "ולכן החלטתי לעשות לו תרגיל. באתי אליו יום אחד עם מזוודה מלאה בגדים והודעתי שאני מסכים להצעתו ואני נשאר, אבל בו בזמן אמרתי שיש שאלה אחת שמציקה לי מאוד. הוא אמר לי שאל, סעיד, שאל. ככה הוא קרא לי.

"הזכרתי לו שלפי האסלאם לקב"ה יש 12 ממדים ושהממד הרביעי הוא הזמן. לפי הממד הזה הא‑ל יודע מה קרה בעבר, מה קורה כעת ומה יקרה בעתיד. שאלתי אותו: לאור זה ולאור העובדה שהמוסלמים מאמינים שהיהודים בגדו בקב"ה, איך ייתכן שהוא בחר בהם כעם הנבחר, אם הוא ידע שבסוף הם עתידים לבגוד בו? האם הוא תכנן בכוונה שהם יבגדו בו, ואז הוא יבחר במוסלמים במקומם?

"אני זוכר את הפנים של השייח' עד היום. היה לו קיסם בפה ובתוך רגע כולו הפך לפקעת עצבים, כי לא הייתה לו תשובה. הוא הביט בי בעיניים רושפות ואמר: 'סעיד, אני מכבד אותך, אבל עכשיו קח את המזוודה שלך ואל תבוא לפה יותר! אם תישאר פה, אתה לא תצא מפה חי'. אז הלכתי ולא חזרתי".

מכין את המוזיקה לגאולה

הרב מאני עוצר את דיבורו השוטף, מגניב אליי חיוך ומתחיל לפרוט על הטאר, ושירה בפרסית בקול שבור ממלאת את החדר. אם תשמעו אותו שר, גם אתם לא תעמדו בפניו. כשהוא פותח את הפה, מרגישים את הלב יוצא מתוכו.

מה אתה שר עכשיו?

הוא מחייך ועונה: "את השיר 'געגועים למקדש'. עדיין אין לו מילים ואנחנו עובדים על זה עכשיו, אבל זה שיר אחד מתוך אלפי לחנים שיום אחד ייצאו החוצה, אני מכין את המוזיקה של הגאולה. קירוב הגאולה עובר קודם כול דרך אהבת חינם שמתחילה בינינו - הנגנים".

אנסמבל 'מכילתא' נולד כאמור בשנים האחרונות, והוא מכיל חבורה גדולה של נגנים מוכשרים אשר מנגנים בהרכבים ובתזמורות שונות, שהתלכדו יחד בלהקה שמשלבת נגינה בכלים פרסיים עתיקים: טאר, סנטור, זארב, נאי וקמנצ'ה, לצד הרמוניות מפתיעות של גיטרות, בס, קלידים ותופים. בשביל חברי הלהקה הרב מאני הוא סוג של גורו, מורה ואב רוחני מוזיקלי, בשל הידע הרב שהוא מקנה להם בלימוד יסודות המוזיקה הפרסית. "יש בלהקה סיפור של תרבות עתיקה ומסורת מוזיקלית בת אלפי שנים שהועברה מאב לבן וממורה לתלמיד. בין מסורות מוזיקליות פרסיות קדומות ובין קומפוזיציות מודרניות, בין השירה הסופית-פרסית ובין עולם הפיוט והתפילה היהודי", מתאר הרב מאני.

"מה שמיוחד ב'מכילתא' זה שזה קרה אחרי שנים שבהן עזבתי את המוזיקה לחלוטין, ניגשו אליי וביקשו שאתחיל להעביר שיעורים לתלמידים. יש היום אנשים דורשי אמת במוזיקה, אנשים שרוצים ללמוד מוזיקה שורשית-אמיתית, ואין מי שילמד. אני אולי הבנאדם האחרון שיודע את כל 1,080 הסולמות המוזיקליים הפרסיים".

למה עזבת למשך שנים את עולם המוזיקה?

"מילדות חיי נעו סביב המוזיקה. הייתי קם, אוכל משהו ויושב במשך שעות ארוכות ולומד מוזיקה. אבל מהרגע שחזרתי בתשובה, לא נגעתי בכלי נגינה במשך שמונה שנים. מצאתי מנגינה שאי אפשר להחליף אותה בשום דבר אחר – התורה. כבר קרוב ל‑20 שנה שאני לומד פסיקה בהלכות נידה, הלכות שבת ועוד נושאים הלכתיים. זה משהו באופי שלי, שכאשר אני מוצא משהו שממלא אותי אני רוצה ללכת עד הסוף, כי אני עושה דברים באמונה".

בלחץ הרב אליהו מדר מישיבת כיסא רחמים, שהכיר את כישרונו, הוא החל לחזור אט אט למוזיקה. לפני כתשע שנים החל הרב מאני להעביר קורס במוזיקה בשעות אחר הצהריים לאחר הלימוד בכולל, ומהר מאוד התקבצו סביבו מוזיקאים מוכשרים שחלקם הגדול מהווים את 'מכילתא'. אמנם ילדיו הקטנים אינם שותפים לכך כלל והם אינם יודעים על עיסוקו הנוסף של אביהם, אך הבוגרים יותר נוטלים חלק במוזיקה שאותה גילה הרב מאני מחדש.

בשנה האחרונה התגבר זרם ההזמנות למופעים, וכמעט בכל פסטיבל למוזיקה אתנית תוכלו למצוא את האנסמבל בין המשתתפים. מה שעוד הוסיף לבאז הוא סרט ישראלי-איראני בשם 'באבאג'ון' שייצא בעוד כחודש, ופסקול הסרט כולו מנוגן בידי האנסמבל עם לחניו של הרב מאני. בנוסף לכך מתכנן הרב מאני להוציא אלבום ראשון, כאשר גיוס הכסף יהיה באמצעות אתר גיוס ההמונים 'הדסטארט'.

יש בזה ניגודיות? בין המוזיקה לפסיקה תורנית?

"יש ניגודיות יחידה בעולם: רצון ה' ולא רצון ה'. יש פה דרך המוזיקה שאנחנו יוצרים אהבת ישראל, חיזוק הקשר ויצירת חיבורים בתוך העם, מה יכול להיות יותר טוב מזה? הקב"ה נתן לי סימנים מובהקים להמשיך ולהופיע עם 'מכילתא' לפחות עד ביאת המשיח, ואז נראה לי שכאשר תתנגן שירת הלוויים בבית המקדש, הקב"ה ישחרר אותי מהנגינה וההוראה בתחום המוזיקה. בתחיית המתים יקומו הרבה מורים שיוכלו להמשיך וללמד מוזיקה. אני רוצה להמשיך וללמוד תורה".