"לכולם יש כיסא גלגלים, רק שאצל ניר הוא מוחשי". ניר ושרה שמיר
"לכולם יש כיסא גלגלים, רק שאצל ניר הוא מוחשי". ניר ושרה שמיר צילום: עופר עמרם

כל מדריכת כלות או מרצה לזוגיות יודעים לספר שהרקמה העדינה של הקשר בין בני זוג מורכבת לא רק מפרפרי תקופת האירוסין, אלא בעיקר מעבודה יומיומית, לעתים מאתגרת, שנבנית בשגרה המשותפת יום אחר יום בחיי הנישואין, והיא זו שמצמיחה את האהבה.

אבל יש כאלה שהאתגר אצלם כפול ומכופל: לא מדובר רק בגישור בין פערי אופי, מנטליות ורצונות שונים, אלא גם בהתמודדות לא פשוטה ולעתים סיזיפית עם מגבלה או מחלה כרונית של אחד מבני הזוג.

מה עושים כשבן הזוג לא יכול ללכת, או לבצע פעולות פשוטות במטלות הבית? איך מתמודדים עם מצבי רוח קיצוניים שנובעים ממחלה? ואיפה נכנסים הילדים בתוך הפאזל הזוגי המורכב הזה?

שלושה זוגות שכאלה מספרים בצניעות ובפשטות על החיים המאתגרים יחד, ומבין השורות מאירה אצלם אהבה גדולה שהצמיחה דווקא ההתמודדות המשותפת.

"בהרגשה אני בלי כיסא"

שרה מסיימת להדיח את הכלים, ניר מסדר את שולחן המטבח. עוד רגע נתיישב בסלון הרך. כשעוברים ליד שרה אי אפשר לפספס את הבטן ההריונית הגדולה. "סבתא של ניר הכינה", היא מגישה עוגיות ביתיות, קלועות פסים פסים של אהבה.

כשאני מתיישבת לצד הזוג שמיר אני מגלה שהחמצתי את הרגעים שבהם ניר עבר מכיסא הגלגלים לספה, לשבת ליד אשתו. חבל, דווקא רציתי לראות את ההתרחשות היומיומית, את הפרטים הקטנים שמרכיבים את השגרה בבית הזה.

ספרו קצת על הרקע שלכם, אני מבקשת, וניר צולל לעומק סיפור חייו. לא מתבייש, לא מכסה, ובעיקר מחייך. הוא נולד לפני 28 שנה ברחובות, למסלול חיים רגיל של ילד דתי. את לימודיו בישיבה התיכונית בשעלבים הוא סיים בקול נפץ גדול. חבורת שמיניסטים עלו לרכב, לנסיעה לילית שנגמרה במותו של אחד החברים ובפציעתם של כמה נוספים. "ברגעים שאחרי התאונה קמתי והלכתי", משחזר ניר, "אבל אחרי זה לא הצלחתי להזיז את הרגליים, לא הרגשתי אותן". עד היום פלג הגוף התחתון של ניר משותק לחלוטין.

חודשי האשפוז והשיקום הפיזי היו רק ממד אחד של ההתמודדות עם המציאות החדשה. הקושי הגדול היה ההסתגלות הנפשית. "היה קשה פתאום לבצע את הדברים הכי בסיסיים - להתלבש, להתקלח. אבל הקושי היותר גדול היה לקבל את המציאות, זה לוקח כמה שנים. יש לי חברים שעד היום מסתגרים בבית. האמת היא שאם אדם מקבל את עצמו, הרבה יותר קל להתמודד עם המציאות. וזה נכון לכל קושי". ניר כבר מורגל במבטים שננעצים בו. עד לפני רגע הוא היה כמו כולם, ורגע אחר כך כבר מתייחסים אליו אחרת, כאילו הוא פגוע שכלית, לא מבין. אמנם הרגליים פגועות, אבל הראש והלב נשארו כמו של ניר שהיה. "אני מבחינתי לא על כיסא גלגלים. כשאני מדבר עם אנשים, בהרגשה אני בלי כיסא".

ניר החליט שהוא לא מוותר לעצמו, וסימן מטרות. אחרי שנה וחצי של שיקום, הוא הציב את כיסא הגלגלים שלו בהיכל בית המדרש של ישיבת כרם ביבנה למשך למעלה משנתיים. בהמשך למד בפקולטה למשפטים בקריית אונו, ואף כיכב במודעות פרסומת למכללה, שלא הסתירו את כיסא הגלגלים. הוא המשיך ללימודי שמאות מקרקעין באוניברסיטת אריאל. את ההתמחות במשפטים עשה בבית המשפט, אצל שופט. "זה לא מובן מאליו. קשה להתקבל להתמחות. חוץ מעניין הנגישות, שיש הרבה משרדי עורכי דין או בתי משפט שבכלל לא נגישים, אני מאמין שגם כיסא הגלגלים עצמו עצר אותי מלהתקבל. זה מרתיע אנשים". אחרי התמחות, מבחנים וכל הכלול במסלול המפרך – קיבל לידיו ניר לפני חודשיים רישיון עריכת דין. 

אבל המסלול המקצועי התובעני לא שיבש אצלו את סדרי העדיפויות. "בגיל 24 החלטתי שאני עוצר הכול ומתרכז רק בלחפש אישה", הוא מספר. ניר ידע שמהצעות שידוכים כנראה שלא תצמח לו הישועה, והעדיף לצאת עם בנות שכבר מכירות אותו ממפגשים טבעיים של החיים. "זה פחות מלחיץ לצאת עם מישהו שכבר מכירים", וכאן עמדו לזכותו כל העמותות שבהן התנדב אחרי הפציעה. "יצאתי עם כמה בנות שהתנדבתי איתן בכל מיני עמותות כמו שמחה לילד, קו לחיים וחברים לרפואה, אבל זה לא הלך". לאו דווקא מצדן, לפעמים ניר הוא זה שפסל. "הפחיד אותי שבגלל הנכות שלי אצטרך להתפשר". כשאני מבררת אם להתפשר הכוונה להתחתן עם בחורה פגועה, הוא צוחק בקול. "מה פתאום פגועה, בריאה לגמרי. אבל להתחתן עם מישהי שאני לא ממש אוהב, רק בגלל שהיא אמרה לי כן". ניר היה מפוכח מבט לכל אורך הדרך. הוא הבין שלא כל אחת תביט באדם שבו, והרבה ינעצו את העיניים דווקא בגלגלים שתחתיו.

הצעת נישואין בהשתתפות מאבטחים

לפני 25 שנים נולדה שרה בעיר בת ים. את תקופת השירות הלאומי שלה עשתה בנוף איילון, לא רחוק מישיבת שעלבים שבה למד ניר.

היא שמעה על תאונת החברים המזעזעת שהשאירה חותם מקומי למשך שנים, אבל לא דמיינה שבעלה לעתיד יהיה ניצול התאונה ההיא. בחורה שפגשה באקראי ושמעה על ניר, החליטה לשדך ביניהם. "בתום לבה היא לא נעצרה בגלל כיסא הגלגלים", מעריכה שרה את השדכנית הצעירה, ומחזקת הצעות שידוכים שלא נתקעות בשלל מסננים כבר אצל השדכן. "היא חשבה שנתאים בגלל האופי, וזהו". שרה קיבלה ממנה הודעת סמס שמפרטת את מעלותיו של ניר, ובסוף כבדרך אגב מציינת שהוא מרותק לכיסא גלגלים. "שבועיים לא עניתי לה רק מההלם", היום היא צוחקת, "היא גם לא מכירה אותי, וגם מציעה לי נכה. היה לי ברור שיש לה בעיה, או שהיא חושבת שלי יש בעיה". כשהשדכנית לא הרפתה, היא דחתה אותה במשפט לא מחייב של "נחשוב על זה". העניין התגלגל וניר כבר הבין שהבחורה נתנה אישור. "לא היה לי נעים. מה, אני אבטל? בחור בכיסא גלגלים, לא יפה. אני אצא, מה כבר יכול להיות, אני לא אתחתן איתו. מה אתה צוחק?" היא פונה לניר שיושב לידה, מגלגל ביניהם בדיחות פרטיות.

לדייט הראשון ניר הגיע לאסוף את שרה מבת ים. "חיפשתי מקום רומנטי ולקחתי אותה לטיילת ביפו על הים". "זה היה הזוי", משלימה שרה את התמונה מהצד שלה. "כל הזמן שתקתי כמו דג וחשבתי למה הכנסתי את עצמי. כל הסיטואציה הייתה מוזרה. הדבר הראשון שהיה הזוי היה כשהגענו עם הרכב. ירדתי מהרכב בסערת רגשות, ואני מחכה כמה דקות וניר לא יוצא. רק אחר כך הבנתי את כל הפרוצדורה – עד שהרובוט מגיע ומוריד את הכיסא זה לוקח כמה דקות". "היום אני צריך לחכות לה", ניר סונט בה מחויך.

"בהתחלה ראיתי נטו את כיסא הגלגלים. גם הפריעו לי המבטים של אנשים", מודה שרה. מכל הסיבות, אחרי שלושה דייטים הגיעה הפרידה הצפויה, שהחזיקה מעמד יום אחד. השדכנית דאגה לתפור מהר את החוט שנקרע, והם יצאו לתקופה ארוכה נוספת. "הייתה לי התלבטות", משתפת שרה, "זיהיתי בניר דברים שלא רואים אצל הרבה אנשים, אבל היה המחסום של כיסא הגלגלים, ואיך מספרים למשפחה ולחברות". עד אז שרה שיתפה רק חברה אחת, וגם היא דאגה לשכנע אותה שהקשר הזה צריך להיגמר. ככל שהקשר הלך והתהדק, הבשילה ההחלטה דווקא להיפרד. אחרי חודש וחצי ששרה החזיקה מעמד בפרידה הקשה, היא יצאה עם מישהו אחר, אבל הלב שלה לא היה שם. כשביררה מה קורה עם ניר, היא שמעה שהוא יוצא עם מישהי אחרת. הבכי, הכאב ותחושת ההחמצה הגדולה החזירו אותה חזרה לניר, בידיעה שהפעם זה לתמיד.

"שמתי בצד את כל העצות הטובות מהסביבה. ניר היה רגיל שבנות שואלות הרבה שאלות על השלכות הנכות, איך מסתדרים, מה יהיה, ומבחינת ילדים. לא שאלתי כל כך הרבה. לכל זוג יש קשיים והתמודדויות, אז לנו יהיו קשיים מסוג מסוים. היו גם כל מיני תגובות של 'את תהיי הפיליפינית שלו' וזה לא נכון, ניר עושה הכול. אולי לשטוף רצפה הוא לא יכול, אבל גם הרבה גברים אחרים לא שוטפים רצפה". ניר מצטרף: "קניות אפשר לעשות באינטרנט. היום יש פתרונות לכל דבר".

המסלול המשותף שלהם משובץ רגעי קושי ורגעי שיא. הרגעים הגדולים שלא יישכחו כוללים את הצעת הנישואין שניר ארגן בהפקה מרשימה ונועזת, שגייסה את מאבטחי מחסום אורנית ואת כוחות הביטחון בסביבה. כך גם רגעי החתונה, שנערכה לפני שנתיים וריגשה לא מעט אנשים. את רגעי הקושי הם צלחו ביחד - החל מהרגע שבו שרה סיפרה להוריה ולסביבה על הקשר עם ניר. "אמא שלי, שבהתחלה התקשתה לעכל את הקשר, היום רצה אליו ראשונה לעזור לו במדרגות". שרה מעריכה את הוריה שקיבלו את ניר, במיוחד מול החברה שלהם וה"מה יגידו". ברשימת הקשיים נמנה גם הקושי במציאת בית. אחרי כמה מעברים בין מקומות שלא התאימו, הם מחכים תקופה ארוכה להנגשת הבית שלהם בקרני שומרון. יש גם את אתגר הנגישות שמקשה בכל מקום, והאתגר סביב הרצון לזכות ולהפוך להורים. "גם להיכנס להיריון היה קושי", הם משתפים, "אבל מה שחיזק אותי היה שגם אצל זוגות שלכאורה הכול בסדר אצלם, הם יכולים לחכות שנים. אני עצמי אחת משלישייה שנולדה אחרי 13 שנים כשהכול היה בסדר. האמנו שיהיה בסדר בע"ה", היא מחייכת ומשהה את היד, לחוש את הבעיטות הקטנות.

בני הזוג מאמינים שהסיפור שלהם מעניק שפע מסרים חשובים. הם מעבירים שיחות וסמינריונים ברחבי הארץ, ויש עוד כמה תוכניות על הפרק: שרה שלומדת כתיבה יוצרת מתכננת לכתוב ספר, והם חולמים על הופעה משותפת לקהל הרחב. אבל החלום הגדול ביותר שהם חלמו עליו כשנתיים, קרוב לצאת לאוויר העולם. שרה צריכה ללדת בכל יום. היא מלטפת את הבטן העגולה והכבדה והם מדברים אליה תוך כדי הריאיון, משתפים גם אותה.

מה אתם מקבלים מהזוגיות המיוחדת שלכם?

הם מביטים זה בזה, מנסים להתעמק בשאלה, לחפש לה תשובה טובה. כאן מתבהר לי הסוד של הקשר המופלא הזה, שאין בו רחמים וכולו הדדיות. הם באמת לא רואים את הקשר כייחודי. "נכון שניר בכיסא גלגלים", שרה מסכימה, "אבל לכולם יש כיסא גלגלים, רק שאצל ניר הוא מוחשי. יש אנשים שאולי זה יתגלה אצלם רק בהמשך, אבל עם ניר אני בשקט, אני יודעת שזה הכיסא שלו", היא מחייכת והקול שלה בטוח. "עצם זה שהוא בחר לחיות זה העצים אותו, כל מי שמכיר אותו מרגיש את זה, לא בגלל שהוא בעלי".

שרה לא מרגישה גיבורה והיא לא מרגישה שהיא עושה חסד. ניר לא מרגיש נזקק, וממש לא סוג ב'. הרושם הגדול ביותר שנחקק בי כשאני יוצאת וגולשת במורד הרמפה שמובילה לחצר, הוא המבט העמוק פנימה אל האדם שמולך. איך שרה אומרת? "לא להיתקע בכיסא גלגלים. אנשים נתקעים בכל כך הרבה קריטריונים חיצוניים. הצעות שידוכים לא עוברות בגלל דרישות שבחיים האמיתיים לא משחקות תפקיד. בסוף אפשר להישאר עם היופי והתארים והכול, והקשר יהיה כזה חיצוני. אני מאמינה שזו גם תהיה מתנה לילדים שלנו, שיש להם אבא בכיסא גלגלים. להסתכל על אנשים בצורה שונה, מעבר לחיצוניות".

יום נישואין בבית החולים

נכות שמתבטאת בכיסא גלגלים היא רק סוג אחד של מוגבלות שמצריכה התמודדות גם בחיים הזוגיים.

אבל יש נכות מסוג אחר, מדובר פחות אבל לא פחות מורכב – נכות נפשית. התמודדות עם חולי נפשי של אחד מבני הזוג היא לעתים מאתגרת אף יותר, על אף שאינה ניכרת לעין במבט חיצוני. 

המפגש השני שלי הוא עם משפחה בעלת התמודדות שכזו. "הכול יחסי", פותחת שירה, "בריא ונורמלי זה במירכאות. הכול תלוי בנקודת המבט. מי מחליט מי נורמלי ומי לא נורמלי? אולי בגלל שיש פחות אנשים כאלה, זה נחשב ללא נורמלי". שירה (שם בדוי), בת 34 ממרכז הארץ, נשואה לגלעד (שם בדוי) שמחלת המאניה דיפרסיה מלווה אותו מגיל 16. גלעד ושירה הכירו בעבר כלא דתיים, ואחרי חצי שנה הקשר התנתק מעצמו. שירה חזרה בתשובה בינתיים, ופתחה כרטיס באתר היכרויות למטרת נישואין. גלעד, שאף הוא חזר בתשובה, מצא את הכרטיס שלה באתר ומיד זיהה אותה. "הוא התקשר ל‑144 ובירר את המספר שלי. באותו יום נפגשנו", שירה מספרת. "ידענו שעכשיו הפגישה היא רצינית יותר ולשם חתונה, אז הוא מיד סיפר לי שהוא לא אדם בריא, הוא סובל ממאניה דיפרסיה". גלעד הציע לשירה זמן לחשוב, פגישה עם הרופא המטפל בו, חומר כתוב או כל מה שיכול לעזור לה להחליט. שירה אכן קראה וגם נפגשה עם הרופאה שלו. "שאלתי אותה אם זה משהו גנטי שעובר בתורשה. היא אמרה שלא, זה אותו סיכוי כמו לכל בן אדם אחר. זהו, הלכנו על זה. התחתנו כמה חודשים אחר כך".

לטובת מי שלא מצוי בפרטים, מה זה אומר מאניה דיפרסיה?

"חוסר של מלח במוח, שנקרא ליתיום, והחיסרון שלו מאוד משפיע על מצבי רוח. יכול להיות מצב רוח מאוד מרומם, ויכול להיות מאוד עצוב ובדיכאון. גלעד לוקח כדורים כל יום כדי לשמור על האיזון". שירה הבינה שהיא נכנסת למשהו מורכב, אבל לא ידעה לדמיין איך זה נראה. "את יום הנישואין הראשון שלנו, למשל, חגגנו בבית חולים עם וופל שהוא קנה בקפיטריה". גלעד עבר התפרצות חזקה והוא היה חייב להתאשפז. "זה היה עצוב".

כשאני מבקשת ממנה לתאר לי התפרצות, היא פורסת שלל אפשרויות ודוגמאות. "הוא לא ישן בלילה, רוצה לקנות מלא דברים, בטוח שהוא מלך העולם, יודע הכול, רואה הכול, רואה נסתרות. מבזבז מלא כסף על דברים מיותרים לחלוטין. סף הגירוי מאוד נמוך, אז כל דבר קטן יכול לעצבן". באחת ההתפרצויות גלעד הגיע למצב פסיכוטי. "הוא שבר את כל הבית. הייתי אז בהיריון, הוא זרק דברים באוויר. הבית היה עיי חרבות, עד שלא הייתה ברירה והזמנתי משטרה שתיקח אותו". גלעד נלקח למעצר לילי, עד שיובהר על ידי התיק הרפואי מה העניין.

הקשר הזוגי הזה מורכב. זה לא מום פיזי שאפשר להניח בצד, כאן הנפש היא המשחקת. שירה בוחרת במה להביט ובמה להתמקד, וההערכה תופסת מקום גדול לצד הקושי. "הוא נלחם על כל דבר בחיים. סיים לימודים, השלים לבד בגרויות, למד תואר אקדמי, הקים עסק משלו. כל דבר בא לו בדם ויזע. שום דבר לא בא בקלות. כל פעם זאת נפילה, ולקום מהתחלה. גם בעסק, לפעמים נעלמים לו לקוחות בזמנים שהוא לא מצליח לטפל בהם, והוא צריך להתחיל מהתחלה".

"זאת מתנה, אדם שהוא פייטר"

איך מגיבים הילדים?

"הילדים עדיין קטנים מלהבין, וכשגלעד מתאשפז אני אומרת להם שאבא בנופש". כשהם יגדלו עוד קצת, ההסברים כנראה יצטרכו להשתנות. ההתאשפזויות הן לא צפויות. "אשפוז לוקח בין שבוע לחודש, ויכול להיות פעם בשנתיים או פעם בארבעה חודשים. אין דבר קבוע. רוב השגרה ב"ה נורמטיבית, אבל אנחנו לא משפחה נורמלית. תמיד אני צריכה להיות עם יד על הדופק, אם זה בחשבונות בנק שאני מטפלת כשהוא מאושפז, בעסק שלו - אני צריכה לבדוק שהוא לא עובד עד מאוחר, לוודא שהוא לקח את הכדורים".

איך את מרגישה את ההשפעה על הזוגיות שלכם?

"היו תקופות קשות. במיוחד שבזמן התפרצויות הוא מאוד פוגע. בהתחלה הייתי מאוד נפגעת, עד שהבנתי שזה הקטע ואין מה להיפגע. מאז אני לא לוקחת את זה ככה. אני יודעת שהוא חולה, אני לא מתייחסת לזה, אני אומרת לו 'בסדר, בסדר'. אנחנו נשואים כבר שבע שנים, וההתחלה הייתה באמת קשה. ב"ה למדנו להתגבר על זה".

שירה לא מטייחת את הקושי, את ההישרדות, את כובדו של התיק הזה שבחרה ליטול על גבה. יחד עם זה, היא מנסה למקד את הפריזמה לנקודות האור. "זאת מתנה, אדם שהוא פייטר. שום דבר לא מובן מאליו, הכול הוא מעריך. מעריך יותר מאדם רגיל. הוא יודע שאני עושה יותר מאישה רגילה, והוא מעריך את זה בהתאם. הקשר בינינו הוא קשר עמוק. ראיתי אותו בכל המצבים שיש. אני לא חושבת שבני זוג מגיעים בדרך כלל לראות אחד את השני במצבים כאלה, בחשיפה נפשית כזאת. בעיניי זה קשר עמוק יותר מקשר רגיל".

את מרגישה גיבורה?

"בטח. אני עוברת דברים שאנשים בדרך כלל לא מתמודדים איתם. למרות שזה מבחירה. תמיד היו לי הזדמנויות לקום וללכת, אבל אני בוחרת כל פעם מחדש להישאר ולהיות איתו".

כשאני מעזה לשאול אז מה בעצם גורם לה להישאר בפנים, היא שותקת לרגע. "תראי, גלעד לא מזלזל בזה, הוא מטפל בעצמו כמה שהוא יכול. זאת מחלה. אז הוא חולה, בסדר. מישהי שבעלה חולה במשהו פיזי, אומרים לה: איך את נשארת? איך את לא עוזבת? לא. אז זאת מחלה. זה לא משהו שהוא עושה בכוונה או שהוא בנאדם רע. אני אוהבת אותו. ברור, זה הבסיס".

שירה מתנדבת בעמותת מיל"מ שעוזרת למשפחות של נפגעי נפש - בני זוג, ילדים או אחים. "אני רואה, לאנשים מאוד קשה עם זה. לא כולם מצליחים להתמודד עם זה. במיוחד במגזר הדתי, יש לפעמים נטייה יותר להחביא את זה, לשמור בשקט, ולפעמים אפילו לא לוקחים לטיפול ומדחיקים את הבעיה. אומרים 'הוא עייף, זה יעבור לו'. אנשים צריכים לדעת שאדם יכול לקיים אורח חיים טוב אם הוא יטפל בעצמו".

בסוף שירה מהרהרת, מוודאת שאבחר בשם בדוי. לא היה לה פשוט להתראיין, אבל היא בחרה בכל זאת ממניע אחד: "ולו אם זה יעזור למשפחה אחת שנמצאת במצב כזה".

לעקוף את המגבלה במקום להילחם בה. עופר ואושרית גובי
לעקוף את המגבלה במקום להילחם בה. עופר ואושרית גובי צילום: עופר עמרם

ילד רגיל עם קביים

עם אושרית ועופר גובי קשה לתאם ריאיון. הם במעמקי החופש הגדול שמוקדש לילדים, לטיולים משפחתיים ולנסיעות. עכשיו תוסיפו לזה את הנתון שעופר נעזר בקביים כדי ללכת.

סופו של המפגש ביניהם הוא ביתם הניצב במבוא חורון, ותחילתו נעוצה בירושלים. אושרית (36) הייתה סטודנטית ירושלמית צעירה, ועופר למד בישיבה בעיר הקודש. "היה לנו זוג חברים משותף, יצאנו כמה חבר'ה, נוצר בינינו קשר באיזשהו שלב והמשכנו לצאת. אחרי שלושה חודשים התארסנו ואחרי תשעה חודשים נוספים התחתנו".

עופר (39) מתמודד עם CP מלידתו. את מסלול חייו הוא עבר כילד רגיל במסגרות רגילות לחלוטין, והיה לו ברור שגם אשתו תהיה רגילה לחלוטין. "ההורים שלי התעקשו שאהיה ילד רגיל, לא היו לי הנחות בלימודים, בטיולים ובכל פעילות אחרת. וכשילד קולט שאין לו בעיה, אז גם הסביבה קולטת את זה. מבחינתי הנכות היא לא בעיה. היא נתון מולד וזהו".

כשההורים של אושרית שמעו על הקשר המתרקם, הם חשבו שנכון שבתם תחפש מישהו אחר. "זה טבעי לחלוטין", עופר מסכים איתם, "כל הורה רוצה את הכי טוב לילד שלו, לא פחות ממושלם. עם כל חיסרון שיהיה, הם ירגישו שלילד שלהם מגיע יותר מכך". המחסום התמוסס אחרי שההורים פגשו בעופר, וקשר חם ואוהב נרקם בינם לבין החתן החדש.

אושרית, לא חששת? הלכת על זה בלי התלבטויות?

"הנכות שלו מעולם לא היוותה קושי מבחינתי. הייתי צעירה יחסית, לא חשבתי על זה יותר מדי. גם הוא חי ככה, הנכות שלו לא עוצרת אותו, הוא לא ביקש שירחמו עליו ויעזרו לו, הוא תמיד מסתדר בכוחות עצמו. ככה ההורים שלו גידלו אותו - שיהיה עצמאי ויוכל לעשות את רוב הדברים לבד". אושרית התמקדה באדם עצמו, וזה הספיק לה.

הפעם הראשונה שעופר נתקל בהתנגדות או פסילה בגלל הנכות, הייתה בכניסה לעולם העבודה. כשסיים את לימודי ההוראה חיפש היכן לעשות התמחות. "שם לראשונה נעצרתי בגלל הנכות. מוסדות חינוך פסלו אותי בגלל הקביים". אי הקבלה לעבודה ניתבה את עופר למקום שבו הוא נמצא עד היום - לומד תורה בכולל. אושרית לצדו, עוסקת בעיצוב.

מה ההשלכה של הנכות בשגרת היומיום?

"זה לא שיש לי בעל רגיל שאני יכולה לבקש ממנו לטפס על סולם ולהחליף מנורה. אז יש דברים שאני עושה בעצמי, ויש דברים שאני מזמינה בעל מקצוע". גם המעטפת החברתית תומכת: "יש לנו חבר שכל שנה מגיע להקים לנו סוכה. מסתדרים עם החיים. בהתחלה, עם הבת הראשונה, עופר למד להחזיק אותה וללכת איתה בדרך שלו. יש לו מוגבלות, היא קיימת", אושרית אומרת בפה מלא את מה שהיא גם לא מסתירה מהילדים, "אבל אנחנו מנסים למצוא דרך לעקוף את זה".

בהקשר הזוגי, אושרית פורטת: "החיים מאתגרים יותר, זה גורם לנו להיות יותר סבלניים, יותר קשובים. ללמוד דברים חדשים, זה מאתגר אותי". עופר מהורהר: "אני חושב שהמשימה היא מחברת יותר. אני לא מכיר מערכת זוגית אחרת כדי לערוך השוואות. אבל רואים בחוש איך הקב"ה מכין את המציאות. אושרית יודעת לעשות דברים שלא כל אישה עושה". אושרית מחייכת, ספק נבוכה. "גדלתי בבית רק של בנות", היא מסבירה, "ואבא שלי הוא אדם מעשי, אז הרבה דברים למדתי ממנו. דברים של מעבר לסטנדרט - לקדוח בקירות, לצבוע קיר. קיבלתי ממנו את החוש הטכני הזה".

חוץ מזוגיות, יש גם ילדים בתמונה. "הילדות קטנות עדיין מכדי להבין. אמנם הן יודעות לזהות נקודות חולשה של עופר. אם הוא נמצא עם הבנות לבד, הילדה יודעת שהיא יכולה לברוח לו והוא לא יוכל לתפוס אותה. הן יודעות שאבא לא הולך כמו כולם והוא נעזר בקביים".

"אתמול הלכתי לשפוך את הזבל", מספר עופר, "אז הקטנה בת השלוש הציעה להביא לי קב אחד". אושרית ממהרת להסביר שעופר הולך לרוקן את הזבל כשהוא נשען על קב אחד, והפח מוצב בעגלת קניות שהוא מוביל ביד השנייה. "זה חלק אינטגרלי מהחיים", הוא מסכם.

מה תציעו לזוגות שנמצאים במצב דומה?

"לזוגות שבדרך לחופה", מציע עופר, "לא להילחם ולא להיאבק. נתקלתם בהתנגדות? לדעת איך לעקוף. אושרית מדריכת כלות, ונשמח לתרום מהניסיון שלנו לרווקים מוגבלים או לזוגות נוספים בהתמודדות כזאת. מאוד נשמח לעזור", הוא משתהה ומוסיף עומק: "לקחת את זה ככלל גדול בכל מגבלה: לא להילחם בה, לעקוף. להתמודד עם זה בצורה הכי טבעית שיש. הבנות גדלות עם זה מגיל אפס, וחיות עם זה בטבעיות. אם אדם יקבל את עצמו, זה יקרין לכל הסביבה".

lechisha@gmail.com