בשנת 1988, במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה‑12, פרסם הליכוד סדרת תשדירי תעמולה שהציגו את ההנהגה הצעירה של המפלגה.
כל אחד מהתשדירים נפתח בקליפ קצבי שבו הופיעו מועמדי הליכוד בזה אחר זה בליווי רקע של הג'ינגל הזכור לטוב "רק הליכוד יכול".
היו שם משה קצב ואהוד אולמרט, רוני מילוא ודן מרידור, מאיר שטרית ועוזי לנדאו ועובדיה עלי ואוריאל לין וגם שני מועמדים חדשים, בני בגין וביבי נתניהו. "דור המנהיגים הצעירים שצמח בליכוד והוכיח את כוחו בשילוב ראייה מציאותית ומסירות לעם ולמדינה", הכריזה אז מגישת התשדירים רותי פרמינגר, "זהו מהפך אמיתי".
לליכוד היה אז במה להתגאות, בוודאי בהשוואה ליריבים משמאל. יורשים אפשריים לפרס ורבין לא נראו אז באופק גם דרך משקפת פתוחה. ועם כל הכבוד לשמינייה המפורסמת של מפלגת העבודה, כמעט איש מהם לא אחז ברזומה המרשים של צעירי הליכוד. אלא שבתוך פחות משני עשורים, כמעט כל עשר ההבטחות הצעירות בליכוד חתכו שמאלה או ימינה, הביתה או לבית האסורים. בשנת 2000 נותרו בסיעת הליכוד רק שניים מהעשרה - עוזי לנדאו ומאיר שטרית. ואילו כיום נמצאים שם – אחרי פרישות וקאמבקים – שני הבנימינים שבחבורה, נתניהו ובגין. שניים מתוך עשרה, ורק אחד מהם עדיין רלוונטי כמנהיג.
לא שמישהו בימין מתגעגע לאולמרט או לקצב, או חושב שמרידור ומילוא אכן משלבים ראייה מציאותית ומסירות לעם ולמדינה. העניין הוא שפעם התפתחה בליכוד מנהיגות טבעית, הן בשל ריבוי נסיכים והן בשל גילם המבוגר של היו"רים. בני בגין נחשב מנהיג עתידי בשנותיו הראשונות בפוליטיקה. כמוהו גם דן מרידור. ללימור לבנת היו לא מעט הזדמנויות להפגין מנהיגות ולייצר אלטרנטיבה, ואפילו שאול מופז האאוטסיידר יכול היה להיחשב מועמד, אילו היה מקפיד להזכיר לעצמו בזמן שבית לא עוזבים. כל אלה, בנקודות זמן שונות, יצאו במחלף הלא נכון בטיימינג הלא נכון ואיבדו את ההזדמנות לממש את הפוטנציאל. וכך, מכל ההבטחות הגדולות של שנות השמונים, נותר בנימין נתניהו לבדו כשליט בעייתי אך בלתי מעורער – ומעבר לו חלל מנהיגותי אינסופי.
למזלו של נתניהו, ולמזלנו אנו, גם במפלגות האופוזיציה עדיין לא הצליחו למצוא את המנהיג החלופי. אם וכאשר זה יקרה, ובנימין נתניהו ילך לעשות לביתו בפעם השנייה, נישאר בליכוד עם גדעון סער וגלעד ארדן – שני עורכי דין מוכשרים ומקושרים אך נטולי כריזמה מנהיגותית – ועם בוגי יעלון המדכדך. האיש שתמך באוסלו ונעלב כשלא נתנו לו את תפקיד רמטכ"ל הגירוש, האיש שחתום על צווי מעצר מנהליים בעיתוי פופוליסטי, האיש שהמתין לרצח שלושה נערים כדי לטפל במנהרות, האיש שנלחם באומץ במאחזים ובגרפיטי היהודי אך מתעלם מטרור ערבי יומיומי – זה מה שנשאר מההנהגה העתידית בליכוד. ואורן חזן, כמובן.
זהירות, סכנת עמידה
על חלק מהעובדות אין מחלוקת: בשבוע שעבר הוזעק רכב גרר כדי לחלץ רכב תקוע שעמד בשולי כביש 4. משאית שחלפה במקום דרסה למוות גבר בשנות ה‑60 לחייו.
האם היה זה נהג הגרר או נהג הרכב התקוע? תלוי איזה אתר חדשות שואלים.
באתר גל"צ, למשל, נוסחה הידיעה כך: "ליד יבנה נהרג נהג רכב גרר מפגיעת משאית, בעת שמכוניתו הועמסה על רכב גרירה". כלומר ייתכן שבכלל מדובר באותו אדם. באתרים אחרים פורסמו דיווחים סותרים, ומכיוון שתאונות דרכים לא מעניינות אף אחד – איש גם לא טרח לעדכן, לתקן ולנסח מחדש את הידיעה אחרי המבזקים הראשונים.
את כל הטעויות והסתירות האלה יכולנו לספוג, אם לפחות היינו נלחמים כראוי באותן תאונות מיותרות. גם אם נעזוב את המקרה הספציפי, שנסיבותיו אינן ברורות לחלוטין, כמות הפגיעות ברכבים ובנהגיהם שעומדים בצד הדרך היא בלתי מתקבלת על הדעת. והאמת היא, שאם יש משהו שמפחיד אותי כנהג בכביש מהיר – אלו אותן מכוניות שעומדות בצד, צמודות מדי לפס הצהוב שמסמן את השול ולעתים אף בולטות לתוך נתיב הנסיעה. במקרים כאלה, אפילו אזהרה מוקדמת באפליקציית ווייז לא תמיד תצליח למנוע התנגשות.
פציעתה הקשה של העיתונאית והשחקנית בר בלפר, לפני יותר מחמש שנים, העלתה מעט את המודעות לסכנה שבעמידה בצד הדרך. ועדיין רבים מציבים את רכבם – עם או בלי משולשי האזהרה – בצדי אוטוסטראדות וכבישים בינעירוניים, גם כאשר מצב הרכב אינו מחייב זאת. מכיוון שחוקי התעבורה בנושא אינם מספקים, אתם הנהגים חייבים להיות חכמים וחפצי חיים. פנצ'ר? בעיית הילוכים? רדיאטור מקולקל? קחו את הרכב עד למחלף הקרוב ועמדו בכביש צדדי. גם אם הדבר יגרום נזק כבד לרכב, זה עדיין יעלה לכם פחות מלמות.
מובן שאם הרכב אינו יכול לנסוע כלל, יש להשתדל להעמיד אותו בצד הדרך, במרחק מקסימלי מהמכוניות הנוסעות, ומשם לעבור מעל גדר הבטיחות ולקיים את שיחות הטלפון הנדרשות במרחק בטוח. ואם אתם נהגי הגרר, ובכן, פשוט אל תחפפו עם בטיחותכם האישית. זה לא ימנע את כל התאונות מסוג זה, אבל אולי את החיים שלכם תצליחו להציל. ובמידה רבה, גם את חיי הנהגים שחולפים על פניכם.