משנתו של הראי"ה מקפת וכוללת את כל מעגלי החיים: המעגל האישי, המעגל הלאומי, המעגל הכלל-אנושי ואפילו המעגל הכלל-עולמי (עיין שיר מרובע, אורות הקודש ב, עמ' תמד).
ולכל אחד ואחד יש מקום במשנתו של הראי"ה, וכל אחד יכול לאמץ לעצמו במיוחד הדרכה ממשנתו של הראי"ה המכוונת אישית אליו, כיצד עליו להתנהל בתחום שהוא אצלו בעדיפות גבוהה.
אציין כאן נקודה אחת ממשנתו שחושבני שלעת הזאת יש לתת לה שימת לב מיוחדת.
רבי עקיבא בשעתו בנה עולם של תורה (עשרים וארבעה אלף תלמידים) על פני מרחביה של ארץ ישראל, אבל בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה ו"עינם הייתה צרה בתורה זה לזה", לא נשאר שריד מכל המפעל הזה. אם סוף כזה קרה לתנא האלוקי רבי עקיבא, מי ערב שדבר דומה לא יתרחש חלילה לכל איש גדול שיעמיד תלמידים רבים אם הם לא יידעו לנהוג כבוד זה בזה, והאחד לא יפסול את תורתו של השני? ובמיוחד כשכולם באו מבית מדרש אחד. מה ממשנתו של הראי"ה יכול למנוע סכנה זו?
בספרו עין אי"ה (ברכות פ"ג אות ה) אומר רבן גמליאל לתלמיד ששאל אותו: שימתין עד שייכנסו "בעלי תריסין", וכוונתו לתלמידי החכמים העוסקים במלחמתה של תורה. ומסביר הראי"ה מדוע מכל כלי הנשק בחרה הגמרא את התריסין, שהוא נשק הגנה, ולא את הרומח או החרב וכדומה שהם נשק התקפי? וכך כותב הראי"ה: "יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה – מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, ומלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כך גם במלחמת הדעות יש מלחמת תגרה ומלחמת מגן: כשנלחמים נגד הדעות הרעות צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלוקים חיים, אלא שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי הבנתו מכוונת לאמיתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, על כן אינה כי אם מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה על פי דעתו אף על פי שגם דעת זולתו היא דעה שלימה וממקור קדוש היא נובעת. על כן נקראו תלמידי חכמים המתעסקים באלו הויכוחים 'בעלי תריסין' תופסי מגן".
בגובה העיניים
מקור נוסף להכיל את הזולת בגובה העיניים מוצאים אנו בדברי הגמרא: "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
ומפרש הראי"ה את דברי הגמרא (בספרו עין איה, ברכות יח א), שאחרי כל ההשוואות "לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כי אם מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ה' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחברו ממעט. אבל גם זה הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא ידי חובתו. על כל פנים כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. על כן ראוי לכל אדם, אפילו הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת".
ואכן מאז פטירתו של רבנו הרצי"ה שהעמיד תלמידים הרבה, זכינו להקמת רשת ענפה של ישיבות הרואות עצמן כממשיכות דרכו של הראי"ה, כל אחת ואחת בדרכה שלה. אבל כאן אורבת סכנה למפעל הענק הזה, אם יאמצו גם הם את חטאם של תלמידי רבי עקיבא.
הרצי"ה היה רגיל לצטט לנו פעמים רבות את דברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, שדור חורבן בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה – אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' (שים לב, מדובר במי שנהג ביראת ה' אך לא כדעתם) שהוא צדוקי ואפיקורס (היום יאמרו רפורמי) ובאו על ידי זה לשפיכות דמים... והקב"ה אינו סובל צדיקים כאלו... אע"ג שהוא לשם שמים". מתוך חרדה לעתיד המפעל שומה עלינו להעמיד לנגד עינינו הנחיה חשובה זו.