ילדים חרדים. ארכיון. (למצולמים אין קשר לכתבה)
ילדים חרדים. ארכיון. (למצולמים אין קשר לכתבה)פלאש 90

השופט מנחם (מריו) קליין מבית משפט השלום בתל אביב לימד את משרד החינוך פרק בחינוך.

בפני השופט, בעל פסקי הדין הבלתי שגרתיים, נידון תיק שגרתי של תלמיד שנפצע בחצר בית הספר ודורש פיצוי. אך הנסיבות היו שגרתיות פחות.

במשך שנים שכנו שני בתי ספר במתחם אחד בראשון לציון, כשרק גדר מפרידה ביניהם. בית הספר הממלכתי-חילוני 'רמז', ובית ספר החרדי הפרטי 'שובו'. בין שני בתי הספר התפתחה איבה: קללות הדדיות, אמירות גזעניות וכן זריקות אבנים שנמשכו כשנתיים ימים, עד אשר 'שובו' החרדי הועתק ממקומו. ההתנגשויות החמירו לאחר תקרית שבה תלמידי 'רמז', ששהו במגרש בעת טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל והשמעת הצפירה, שמו לב שבמגרש הסמוך אליהם מנהלים תלמידי 'שובו' משחק כדורגל צוהל. באחת התקריות, אבן שנזרקה מחצר בית הספר החילוני פגעה בתלמיד שהיה בחצר בית הספר החרדי. הוא נפגע בעינו ונגרמה לו לקות ראייה קבועה.

התלמיד דרש פיצוי מבתי הספר, מהעירייה וממשרד החינוך, בטענה כי התרשלו כשלא פעלו על מנת למנוע את זריקת האבנים. בנוסף לכך, הוא טען שהגדר המפרידה בין חצרות שני בתי הספר לא התאימה לנסיבות, שכן דרכה יכלו התלמידים לראות זה את זה וכן לזרוק אבנים דרך הגדר וגם מעליה. רשלנותם של המוסדות, על פי כתב התביעה, באה לידי ביטוי בכך שנמנעו מהקמת חומה אטומה, כזו שתמנע מהתלמידים החילונים והחרדים לראות אלו את אלו ובכך תתרום להרגעת הרוחות. לחלופין, נכתב בתביעה, לא היה צריך להקים את בתי הספר החילוני והחרדי בסמיכות.

הנתבעים טענו להגנתם כי לא התרשלו, וכי באי כוחו של התלמיד לא הביאו כל דוגמה לבתי ספר שמוקפים בחומת בטון אטומה, כזו שמסוגלת למנוע זריקת אבנים, או חוק או פסק דין הקובע כי אסור להקים שני בתי ספר ממגזרים שונים בסמיכות זה לזה.

השופט קליין שמע את עדויותיהן של שתי מנהלות בתי הספר, והבין כי העוינות בין המוסדות לא הייתה שמורה לתלמידים בלבד. במשך חודשים ארוכים שבהם התלמידים פגעו זה בזה הסתפקו ההנהלות בדיווחים טכניים ובהחלפת האשמות, ולא יזמו ולו פעילות חינוכית משותפת אחת להרגעת הרוחות. הוא קבע אפוא כי המוסדות התרשלו, ולכן הם אחראים לנזק. אבל לא בגלל שלא הפרידו בין התלמידים, אלא להפך. "חומות גבוהות, הוספת ברזנט, שומרים וזקיפים בהפסקות, הפסקות נפרדות, הזמנת משטרה ופתרונות שונים עלו במהלך העדויות ובסיכומי הצדדים", כתב השופט קליין, "אך אף אחד לא סבר שאולי יש להפגיש בין הילדים של שני בתי הספר? לערוך היכרות? אולי פעילות חינוכית או כיפית משותפת... או לפחות בין צוות המורים של שני בתי הספר. לחנך לכך שגם בצד השני יש בן אדם עם השקפת עולם וערכים שהם לגיטימיים".

גירושין בלתי קונבנציונליים

"על בני זוג המנהלים 'מלחמת' גירושין לדעת כי כמו במלחמה אמיתית, יש לפעול עם 'מוסר לחימה' בהתאם לאמנת ג'נבה ולא להילחם באמצעות תחמושת בלתי חוקית כגון פצצות זרחן או נשק בלתי קונבנציונלי אחר".

כך כתב סגן נשיא בית המשפט למשפחה בתל אביב, השופט נפתלי שילה, בטרם חייב אישה לפצות את בעלה, שאיתו היא מקיימת הליכי גירושין ארוכים וקשים, ב‑125 אלף שקלים.

האיש טען להתעללויות שונות ומשונות, ואת חלקן הצליח להוכיח בבית המשפט. זו שזיכתה אותו בעיקר הפיצוי הייתה תרגיל מכוער במיוחד שעשתה האישה בחסות חטאי היומיום הקטנים של שופטי בית המשפט למשפחה.

לפני כמעט שלוש שנים הגישה האישה בקשה דחופה לשופט שילה, לצו הגנה במעמד צד אחד, כאשר היא פורשת את הסיפור הבא: באותו יום היא יצאה מהבית עם הילדים והם הלכו לכיוון הרכב. האב הושיט לבנו את הטלפון וביקש שידבר עם הסבתא, אמו של האב. הילד שוחח עם הסבתא ואולם האם ביקשה מהאב שיפסיק את השיחה עם הסבתא ושייכנס לרכב, על מנת שיוכלו לנסוע למוסדות הלימוד. היא טענה כי האב התעלם ממנה ולכן היא חטפה מהילד את הטלפון הנייד של האב, אמרה לסבתא כי זה לא זמן מתאים לדבר, ולא הסכימה להחזיר לאב את הנייד, מכיוון שלטענתה חששה שהוא ישוב ויתקשר לסבתא. היא דרשה להרחיק את האב מהבית, מכיוון שבתגובה הוא "הרים את הבן והחזיק אותו בידיו כבן ערובה תוך שהוא צועק על המבקשת כי תשיב לו את הטלפון הסלולרי, מפגין התנהגות לחוצה ומטרידה".

השופט שילה סירב כמובן להרחיק אדם מביתו בגלל הסיפור המטופש, "בשים לב לאופי האירוע המתואר, שאינו מלמד לכאורה על מסוכנות ולא עולה כי המשיב פגע פיזית במי מהמבקשים". אבל כמו רוב שופטי המשפחה, לא העז שלא להוציא צו הגנה במעמד צד אחד לטובתה של אישה. וכדי לא לפטור אותה בלא כלום, הוציא את הצו חסר המשמעות הבא: "ניתן בזאת צו האוסר על המשיב להטריד או להציק או לפגוע במבקשת או במוגנים (בילדים) בכל צורה שהיא". כמובן שגם בלי צו שופט אסור לאדם להציק, להטריד או לפגוע באדם אחר. מכיוון שהאב לא התכוון לפגוע או להטריד, הוא ויתר על זכותו להוציא עוד סכום כסף נאה ולהתגונן בפני הצו.

אבל לאישה היו תוכניות אחרות. מכתב חתום על ידי עורכת הדין שלה נשלח בדחיפות למוסדות החינוך של שלושת הילדים. הניסוח היה זהיר ומתוחכם. במכתב נאמר כי ניתנה החלטה האוסרת על האב להטריד או להציק לנתבעת ולילדים, דבר שהיה אמת. אך בסמוך נכתב כי "הנכם נדרשים בזאת שלא לאפשר כל ביקור עתידי של מר... בגן המהווה הטרדה ו/או לאפשר כל דרך אחרת של יצירת קשר של מר... כלפי בנו המנוגד לצו. הנכם נדרשים בזאת שלא לאפשר כל ביקור עתידי של אמו של מר... בגן במהלך יום הפעילות של הגן".

בבית המשפט הסבירה האם כי במכתב לא נטען שבית המשפט הוציא צו שאסר על האב להיכנס למוסדות, וגם המוסדות לא נדרשו לאסור את כניסתו של האב, אלא רק כזו המהווה הטרדה. "למשל הפרעה באמצע יום לימודים", הסבירה האם לשופט. אך הדקויות הללו הצריכו ממנהל בית הספר ומשתי הגננות ייעוץ משפטי. ובינתיים, במשך כשבועיים, האב הושפל שוב ושוב כאשר ניסה להגיע, בסוף יום הלימודים, ולהוציא את ילדיו ממוסדות החינוך. כאשר לאחד הילדים חגגו בגן יום הולדת, אפשרה האם בטובה לאב להשתתף בחגיגה.

השופט, שהבין שהאם הפכה את חטאו הקטן לפשע, הטיל עליה לפצות את האב ב‑100 אלף שקלים על התעלול האכזרי שעשתה.

טרמפ צפוף

לא רק נישואין מהגיהינום, יש גם רווקים כאלה. לרווקות ותיקות מומלץ בחום לדלג על סיפור המעשה הבא.

מעשה בשני רווקים שרצו להגיע לשבת פנויים-פנויות ברמת הגולן, אבל מצאו את עצמם דווקא בבית המשפט לתביעות קטנות, בפתח תקווה. הרווק התובע דרש פיצויים של חמשת אלפים שקלים מהרווק הנתבע. בכתב התביעה הוא טען כי הוא לקח את רכבו לרמת הגולן לאחר שהנתבע התחייב בפניו לחלוק איתו את דמי הנסיעה. אבל הנתבע החליט לרדת בעפולה ולא שילם את הסכום המוסכם. ולא זו בלבד אלא שהתערב בשיחה שניהל בדיבורית עם טרמפיסטיות פוטנציאליות נוספות והניא אותן מלהצטרף להסעה.

סיפור המעשה כפי שהתגלה בבית המשפט היה מורכב הרבה יותר. הנהג, כך העידו עדי ההגנה והתביעה כאחד, קבע עם חמישה נוסעים, שני גברים ושלוש נשים, ומכל אחד מהם דרש סכום להשתתפות בנסיעה. הוא קבע לאסוף אותם בשעות מסוימות, מוקדמות מספיק כדי להגיע בבטחה לשבת הפנויים-פנויות בגולן הרחוק. אלא שבסמוך לשעות היעודות הוא דחה שוב ושוב את המועד. כאשר הנוסעים רצו לוותר ולנסות להגיע בכוחות עצמם, הוא הפציר בהם להמתין לו. כשהגיע לבסוף, התברר שהוא נוהג במכונית מיני קטנה, כזו שמכילה בנוחות רק ארבעה נוסעים מבוגרים, ובדוחק רב יכולה לשאת חמישה.

הוא הקדים ואסף את שני הגברים. בעוד הם משתוממים איך ייכנסו לרכב שלוש נשים נוספות, התקשרו האחרונות שוב לשאול מתי תגיע סוף סוף ההסעה. הנהג התובע ענה להן בדיבורית, והנוסע הנתבע התערב בשיחה ואמר כי אין טעם שימתינו משום שבכל מקרה אין מקום ברכב לשלושתן. הנהג כעס, והפציר בהן לחכות. כשהגיעו הציע להן להידחס במושב האחורי ולשבת זו על זו. הן כמובן סירבו לנסוע כך עד לרמת הגולן, והסתלקו. הנהג כעס על הנוסע שהתריע, טען שהכול בגללו, ולכן דרש שיגדיל משמעותית את התשלום על הנסיעה. הוא כמובן סירב, ירד מהרכב, ונאלץ לעשות את השבת אצל דודתו בעפולה.

הרשמת הבכירה אושרית הובר היימן דחתה תביעתו של הנהג שהנוסע ישלם לו מחצית מעלות הנסיעה לרמת הגולן, וגם את דרישתו לפצות אותו על הפגיעה בשמו הטוב. הנהג דרש את הפיצוי בגלל שכשהגיע לשבת הפנויים-פנויות התברר כי אין לו איך לשלם בעבורה. הוא סמך, כך הסתבר, על המזומנים שישלשלו לידיו הנוסעים הרבים שהתכוון להסיע.