סוקרטס, הפילוסוף היווני הדגול, לימד אותנו שבסוגיות אתיות יש להכריע על פי התבונה ולא על פי הרגש, מכיוון שהרגש מטעה.
כמו כן, בהכרעות אתיות יש לפסוק על פי המומחים לאתיקה ולא לנהות אחרי הרוב. לעובדה שהרוב חושב שהתנהלות מסוימת היא אתית אין כל משמעות. לצערי, יש רופאים בישראל שבמקום לרפא חולים הפכו את עצמם למאורי האתיקה וגררו איתם את מערכת הרפואה בישראל. דוברי הממסד הרפואי הישראלי, לדעתי, שיבשו וערבבו בין פוליטיקה, רפואה ואתיקה.
כל בר דעת מבין ששובת הרעב מנסה בסיוע פוליטיקאים מהמגזר הערבי ורופאים ישראלים פרו-פלשתיניים ותיקים לכופף את ממשלת ישראל. אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם חיי שובת הרעב נחשבים בעיניהם. אם הוא ישוחרר, מיד תהיה שביתת רעב גורפת של כל האסירים הביטחוניים. אם הוא ימות, ממשלת ישראל תואשם בהריגתו ויפרצו מהומות ופיגועי נקמה. עצור שבסך הכול רוצה לחיות, הפך להיות כלי משחק פוליטי.
תפקיד הרופא לרפא ולא לשקול שיקולים פוליטיים. אפשר להניח בצד את ההיבט החוקי. עצור שובת רעב לאחר חמישים יום ויותר הוא חסר ישע. אם הנחת היסוד היא שרצונו האמיתי לחיות, יש לתת ביטוי לאוטונומיה שלו ולהציל את חייו. ממש כפי שלא שואלים פצוע תאונת דרכים מחוסר הכרה שמגיע לבית החולים אם להציל את חייו.
אם ברור מעל לכל ספק שרצונו של העצור לסיים את חייו, אין למנוע ממנו את הזכות להתאבד. כאשר יש ספק ואפילו קטן באשר לרצון העצור, חובה על הרופאים להציל את חייו ולהימנע משיקולים פוליטיים מוכרים. אסור שפוליטיקה תשבש את העיסוק ברפואה.
הרב ד"ר חיים שיין
המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט