מינויו של דני דנון לתפקיד שגרירנו באו"ם היה נושא מתאים לעונת המלפפונים והחופשות, וקולות השבר שנשמעו בעקבות פרסום המינוי היו מוגזמים.
אבל המקרה של דנון מחייב את נפתלי בנט לברך פוליטית ברכת "הגומל" ו"ברוך שפטרני" ממשרד החוץ. דני דנון נאבק מול בנימין נתניהו בנושא פתרון שתי המדינות – רעיון שכולם יודעים שהוא בלתי ישים אבל בינתיים הוא תקוע לישראל בגרון. ברגע שנפל בידי דנון תפקיד השגריר באו"ם, הוא הבטיח לייצג את עמדת הממשלה בזכות פתרון שתי המדינות. נשים בצד את העובדה שאין החלטת ממשלה רשמית בנושא - רק נאום בר-אילן הבלתי מחייב. דני דנון החליט שהתפקיד בניו-יורק שווה הצהרה בזכות הפתרון. אם נפתלי בנט היה מתעקש על תפקיד שר החוץ, גם הוא היה נאלץ לבלוע את הצפרדע ולקרקר "שתי מדינות לשני עמים" - כאילו שאין לו די צרות פנים-מפלגתיות בעניין בית הדין החדש לגיור.
בחזרה לתפקיד השגריר באו"ם. דנון העריך שכדאי להקריב עמדת מפתח בליכוד תמורת ההילה שמגיעה עם התפקיד. אין ספק שאבא אבן, חיים הרצוג ובנימין נתניהו רכבו על תפקיד השגריר באו"ם לשדרוג בפוליטיקה הישראלית. כל אחד מהם עשה זאת על פי סגנונו, אבל חייבים להודות שאיש מהם לא באמת שינה את מצבה של ישראל באו"ם.
נאומיו של אבא אבן ז"ל לאחר מלחמת ששת הימים (כאשר כבר כיהן כשר החוץ) בהחלט תרמו למאמץ ההסברתי של ישראל. אבל לא כושרו הרטורי המפורסם של אבן הוא זה שמנע החלטה של עצרת האו"ם הכופה על ישראל נסיגה כללית, אלא עיוורונם של הערבים, שסירבו לתמוך בהצעה הדרום-אמריקנית שהבטיחה חופש שיט בתמורת לנסיגה ישראלית כללית. הימים הגדולים של אבן כשגריר ישראל באו"ם, ובמקביל גם כשגריר בארצות הברית, שייכים לתקופה אחרת שבה לא היו לווייני תקשורת ואינטרנט, והנוכחות במרכז התקשורתי בניו יורק הייתה חיונית להסברה הישראלית.
כהונתו של חיים הרצוג ז"ל הייתה בתקופה קשה לישראל באו"ם, היות ששגרירי ארצות הברית באו"ם, אנדרו יאנג ודונאלד מקהנרי, ביקשו להשתמש באו"ם כדי להתקרב לאש"ף, ובכך לעקוף את ההבטחה שניתנה לממשלת רבין בתמורה לנסיגות שבאו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הרצוג זכור כמי שקרע בגאון את החלטת העצרת המשווה בין ציונות לגזענות. הייתה זו אכן תגובה הולמת, אבל השורה התחתונה היא שההחלטה הנלוזה עברה ברוב גדול. נתניהו לעומת זאת הגיע לאו"ם בשעת חסד: ברית המועצות התפרקה, והגוש האפרו-אסיאתי התפצל על רקע הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בהתאם, יכולתו של דני דנון להצליח או להיכשל בתפקיד תלויה פחות בכישוריו, ויותר בקונסטלציה השוררת באו"ם.
אם דנון יהיה פשוט שגריר חרוץ ומוצלח כמו קודמו, רון פרושאור, הוא עשה מקח טעות, כי הוא יהיה רחוק מהעין ומהלב בכל הקשור לקלחת המפלגתית. מבחינה פוליטית, עדיף להיות נוכח בבר-מצוות של חברי מרכז מאשר לשלוח ברכה מניו-יורק. הוא זקוק לרגע מכונן שיקבע את השם דני דנון בתודעה, וזה אינו מובטח לו כלל.
פרישתו של דנון מתפקידו כשר פותחת פתח לשובם של בני בגין או צחי הנגבי לשולחן הממשלה. בגין כבר כיהן בעבר כשר המדע ושובו לא יהווה הפתעה. הנגבי הוכיח בעבר שהוא יכול לחשוף שיניים כשהוא נאבק על תפקיד, למשל כאשר בממשלת נתניהו הראשונה הוא סירב לאפשר ליעקב נאמן לחזור למשרד המשפטים, שבו הנגבי התנחל לאחר שנאמן נאלץ לפרוש עד שזוכה במשפט שהתנהל נגדו. אבל קשה לראות את הנגבי יוצא למאבק נגד בני בגין, ומשרד המדע והחלל אינו פרס שמצדיק ויתור על תפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון. הנגבי אולי יסתפק בכובעו השני של דנון, יו"ר מרכז הליכוד, מינוי שיסגור מעגל למי שערק מהליכוד לקדימה וחזר הביתה. גם בשמאל וגם בימין קיימת נכונות לסלוח למי שפרש וחזר, ואפילו לתגמל אותו.
מה שמשותף לבגין ולהנגבי הוא נטייתם לתמוך בבית המשפט העליון, ולכן צירופו של אחד מהם לממשלה יצמצם את השפעתם של הכוחות המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי בליכוד. בהתאם לכך, אם יתייצב מועמד מתחרה מול הנגבי על תפקיד יו"ר המרכז כמו יריב לוין או אפילו מירי רגב, יש לתמוך בו - ולו בגלל הסיבה הזאת.
משדרים עצבנות
יש להבחין בין ערנות ושיקול דעת מצד אחד להפחדה עצמית מאידך. ישראל מפחדת מהשלכות מותו של האסיר הביטחוני עאלן, שיגרום להתלקחות ביהודה ושומרון. היא שינתה את הוראות הפתיחה באש, על מנת לצמצם את האפשרות שמותו של פלשתיני יבעיר את השטח. כעת התעורר מישהו לעובדה המאיימת שחג הקורבן המוסלמי ויום הכיפורים חלים השנה באותו יום, והרי לכם סיבה נוספת לדאגה.
ברור שאם כל אסיר ביטחוני ישוחרר ברגע שהחליט לשבות רעב, אפשר לפרק את כל מתקני הכליאה, או להסב אותם לאירוח של מסתננים שתקופת מעצרם לא תארך יותר משנה. שינוי הוראות הפתיחה באש רק יזין את גל ניסיונות הדקירה, שבניו-יורק טיימס כבר מכונים "עימות" ולא ניסיון לרצח. לגבי יום הכיפורים, האם מישהו סבור שעלינו לדחות אותו משום שהוא נופל בעיד אל-אדחא? או שמא ביקש מישהו לדרבן את עיריית חיפה להכריז על עוד "חג של החגים" לעידוד התיירות לחיפה?
גם אם נתהלך על קצות האצבעות וננקוט בכל אמצעי הזהירות והריסון המתבקשים, ההכרעה לגבי הסלמה נתונה בידי הצד השני. כאשר הפרטנר ברש"פ מכנה חיסול של מפגעי דקירה "הוצאות להורג" ומנפיק גינוי לישראל בהתאם, הוא זה ששולט בגובה הלהבות. צעדים שמשדרים עצבנות מצדנו כמו שינוי הוראות פתיחה באש, רק יעודדו את הצד הערבי להסלים את המצב.