רבים מבני הנוער של הציונות הדתית שבים אט אט מחופי הצפון לשגרה, לישיבות התיכוניות, לאולפנות, למכינות ולישיבות הגבוהות.
על המעבר החד הזה שבין המציאות הבעייתית בחופי הכנרת לבין השגרה במוסדות החינוך התורניים שוחחנו עם אבי ברמן, מנכ"ל "OU ישראל' שאנשיו ליוו את צעירי הציונות הדתית בחופים, היו עדים למצוקותיהם ולתופעות המורכבות שם וסייעו לרבים מהם.
"הצוות שלנו ב'זולה' מכיר את החבר'ה ברמה פרטנית, והחשיבה הייתה שלהישאר בירושלים כשהחבר'ה בצפון זה בעייתי. עם זאת כהנהלה אנחנו אומרים שיש הרבה חבר'ה שנשארים בירושלים ולכן חילקנו את הכוחות", מספר ברמן על ההחלטה לשגר את אנשי ה'זולה' אל החופים.
ברמן ממשיך ומספר כי התחושות אל מול הבלבולים שבהם מצויים צעירי וצעירות הציונות הדתית בתקופת החופש הגדול: "לא ניתן להיות מחובר לנער או נערה ולדעת שהם נמצאים עכשיו במקום שבהחלטה פשוטה שנראית להם תמימה הם מתנסים במשהו שפותח להם עולם שנראה באותו רגע נפלא אבל אחר כך הם מתחרטים. אלו חבר'ה מקסימים ונהדרים, אבל הם מגיעים לרגע של קבלת החלטה מטומטמת בגלל לחץ חברתי או רצון להתנסות או ביטחון שנעמוד בפיתוי, ובמצב כזה נדרש אדם שיעמוד לידם, אם זה חבר או חברה טובים או מדריך טוב".
ברמן נשאל איך קורה ששוב ושוב עולה הקביעה שדווקא החבר'ה הטובים נופלים ונכשלים במקומות הללו? האם יתכן שדווקא התמימות שעליה הם מחונכים במהלך כל השנה, אותה תמימות שמובילה אותם לאידיאליזם, להתנדבות ולהישגים היא שמפילה אותם מאחר ואין להם די ידע מצטבר ממה להיזהר? "החינוך שהחבר'ה מקבלים הוא חינוך מצוין. הם באים מבתים ערכיים, מטוב הארץ, ולומדים במוסדות הנכונים. לגבי התמימות – לפעמים התמימות היא דבר נפלא ולפעמים לא. אנחנו יודעים שהתם שבהגדה הוא לא האידיאלי. אנחנו רוצים להיות חכמים ולשאול שאלות ולא להיות במצב שבו אנחנו לא יודעים לשאול, אבל אנחנו רוצים להסביר שהתנסות בסם או בבינו לבינה זה לא אומץ אלא פגיעה בכל צורת החיים שלך. אמנם מי שהתנסה יכול לעשות תשובה אבל העבודה הרבה יותר קשה".
להורים מוסיף ברמן ומדגיש כי גם אם נדמה שכאשר בני הנוער שבים למוסדות ניתן להיכנס לרגיעה, הרי שהמציאות בפועל שונה לחלוטין וחשוב שימשיכו לעקוב ולשמור על קשר ישיר עם הבנים והבנות. "הורים אומרים שאחרי שחזרו לישיבות ולאולפנות הכול בסדר, אבל אנחנו אומרים להם שזה הזמן לשים לב כי גם במוסדות יש התנסויות קשות והצוות לא מודע. לכו לישיבות, תפתיעו אותם, תדאגו למערכת יחסים פתוחה, דברו איתם על הכול. תדאגו לכך שיש לצידם מדריך או מדריכה עם מערכת יחסים טובה שנמשכת". ואם יש הורים שמתקשים להאמין שמדריך צעיר יעשה את מה שהם עצמם אינם מסוגלים לעשות, ברמן מזכיר ש"אין הורה מושלם. עד כמה שאנחנו יודעים הכול תמיד יש עוד מישהו שיכול לעזור".
בהקשר זה הוא מזכיר את פער הגילאים והדורות ואת ההתקדמות הטכנולוגית שגורמת לפער השנים להפוך לגדול פי כמה וכמה, אם בעבר תמונה בעייתית הייתה קשה להשגה הרי שכיום היא נמצא בכיס, באייפון, או במחשב ודווקא מדריך שפער הגילאים בינו לבין הנער הוא 3 או 4 שנים יוכל לתקשר יותר מתוך היכרות עם המציאות ועם ההתמודדויות.
לדבריו התופעות שאותן פגשו אנשיו בחופי הכנרת אינן שונות באופן משמעותי מהתופעות בשנים הקודמות למען ניואנסים קטנים. "בכל שנה יש ניואנסים אחרים, עוד סם חדש, אלכוהול חדש...".
"יש הרבה חבר'ה טובים שעולים צפונה ונמצאים עם החבר'ה, אבל מה שמבטא יותר את הדור שלנו הוא הרצון להגיע כדי להתנתק ולשכוח. כשנמצאים באווירה של רצון להשתחרר אדם מרשה דברים שהוא לא מרשה לעצמו בבית. זה דומה לדיאטה שנדחית בחופש לימים הבאים. כך גם הנערים והנערות אומרים לעצמם שכאן לא נקפיד אבל נקפיד חזרה כשנחזור הביתה, אבל בינתיים התהום הולכת ונפערת".