התחלה: ימי טרום המדינה, תל אביב. שם התגורר עד לפני שנתיים. הסבים והסבתות שלו עלו מפולין לפני 91 שנה. הורי אביו התגוררו ביפו והורי אמו ברחובות, "שהייתה אז הקצה". הסב התל-אביבי קיבל מהרבנות תפקיד של מפקח בית המטבחיים של תל אביב-יפו והיה פוסק מוערך בענייני טרפות. "אפילו האדמו"ר 'אמרי אמת' אכל מהשחיטה הזאת".
כשרות: אביו היה רב ברבנות של תל אביב, בקי גדול במסכת חולין ופוסק בהלכות ניקור, בשר בחלב ועוד. הוא הבכור לשני אחים ואחות. הבנים כולם הלכו לכיוון של כשרות, והאחות "מעבירה שיעורים בחסידות ודברי קבלה. היא גאון בנושא".
תל אביב של פעם: "הייתה עיר יפהפייה". המשפחה שלו התגוררה בשכונת פלורנטין שבה גר רב העיר, הרב פרנקל. רוב השכונה הייתה דתית והיו בה אנשים מכל מיני עדות. "גם חילוניים לא חסרו והיה כבוד זה לזה. הייתה אהבה ואחווה בין כולם". אבל היום בעיר "אנשים מתנכרים זה לזה".
היא מדינת ישראל: ההכרזה תפסה אותו כילד תל-אביבי. "מטוס טס מעלינו והעיף פתקים שהיה כתוב עליהם 'שהחיינו וקיימנו' ו'תחי מדינת ישראל'. אמי ירדה למדרכה, אספה את הפתקים, נישקה אותם ואמרה ביידיש 'יש לנו מדינה'". עם פרוץ המלחמה עברה המשפחה להתגורר אצל הסבא בשינקין, כדי להתרחק מקולות הקרבות הקשים ביפו ובאבו כביר.
לשיר עם אבא: אביו היה בעל תפילה "עם קול מתוק", וכבר מגיל שש התלווה חיים אליו ושר איתו. "הוא שלח אותי לשיר במקהלה של שלמה רביץ, אז החזן הראשי של תל אביב. הייתי סולן שם". האב היה גם לוקח אותו למופעים של חזנים שהגיעו מחו"ל. "הייתי נורא מתרגש מזה ומקשיב לניתוח של אבא שלי לקטעי החזנות".
לפני התיבה: עוד בטרם מלאו לו י"ג שנים כבר היה חזן קבלת שבת בבתי כנסת גדולים. "פעם אבי שאל אותי אם אין לי אימתא דציבורא. שאלתי אותו מה זה, אז הוא אמר 'שלא תדע'". האב גם הביא לו הביתה חזן שילמד אותו נוסח נכון.
לימודים: בית הספר 'סיני' החרדי, "שם למדה האליטה החרדית". בסביבות כיתה ג' התחרו הילדים ביניהם מי יוביל את התפילה הכיתתית בראש חודש, וביקשו מהמורה שיאזין לקטע תפילה שלהם ויכריע. "גם אני ביקשתי מהמורה שיקשיב לי, ואחרי ששמע הוא פסק: 'אדלר יהיה חזן הכיתה'". מאז דבק בו הכינוי הזה.
ישיבה: אחר כך למד בישיבה הקטנה 'חפץ חיים' בכפר סבא, שבה כיהן הרב שטיינמן כראש הישיבה. "ראינו לפנינו צדיק. איך שהוא היה מתפלל, לומד תורה ואומר דברי מחשבה זה היה משהו מיוחד. הוא לא התחיל את הצדקות שלו בשנים האחרונות". ההמשך היה בישיבת 'חברון' בירושלים, ושם "כבר התחברתי לאנשים שדיברו על מוזיקה יהודית וחזנות". בתקופה הזאת גם למד אצל ריבלין ופולק.
האישה שאיתו: בתום שבע שנים ב'חברון' נישא לשושנה לבית הלפגוט, דודתו של החזן יצחק מאיר הלפגוט, "שנהיה חזן אחריי. הוא ראה שזה עסק כדאי לאדם חרדי, אם יש לו כישרון לשיר". שושנה הייתה "סופר מורה" שנים ארוכות בבית הספר מוריה בתל אביב. לזוג יש חמישה ילדים, נכדים ונינים, "שיהיו בריאים".
צבא: אחרי תקופת הכולל התגייס לשריון, ובמשך השנים היה במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. למרות שגדל באווירה חרדית, והמודעות הצבאית לצורכי דת הייתה רחוקה שנות אור מזו של היום, הוא לא זוכר את התקופה כקשה במיוחד. "היו לי שם מספיק חבר'ה דתיים, אפילו חסידיים, להיות איתם. כך העברנו את השירות".
לעבודה: עם השחרור הוא החל לעבוד במועצה הדתית בתחום הכשרות ובמקביל כל הזמן למד, למשל באקדמיה למוזיקה יהודית אצל החזן לייבל'ה גלנץ. "הוא התמסר אליי ואמר לי: 'אל תהיה קוסוביצקי השני, תהיה חיים אדלר הראשון'". החזנות כוללת הרבה ידע, אבל גם כוונה. "כשאני חזן, אני לא שר, אלא מתפלל מכל הלב".
ברשות האדמו"ר: כשלמד בכולל בתל אביב, היו עוברים שם מדי פעם רבנים ועוצרים ללמוד. פעם לקראת החגים הגיע רב אחד ואמר שיש לו 200 מתפללים בבית הכנסת ואין לו חזן. "הלכתי לרבי מגור ואמרתי לו: 'אני רוצה להיות חזן בראש השנה'. הוא צעק עליי: 'איך אתה יכול להיות חזן? האם אתה ראוי לכך?'. אמרתי לו שלא, ולכן אני רוצה לעשות את ראש השנה אצלו. אז הוא אמר לי לעשות תשובה גמורה ולהיות חזן".
חזן: אחרי ראש השנה ההוא, ביקשו שיבוא גם בשנה שלאחר מכן. משם הוא המשיך למגוון בתי כנסת בעיר ובארץ, לפי דרישת הציבור, "עד שהתחלתי לעופף".
לעופף: הוא ניסה לצמצם עד כמה שאפשר את השהות בחו"ל בתקופת החגים. בהתחלה רעייתו הייתה נשארת בראש השנה אצל הוריה, אבל אחר כך הוא הקפיד לקחת אותה איתו, בצירוף הילד הצעיר התורן.
בית הכנסת הגדול בתל אביב: יום אחד הגיע המינוי הזה. "פעם צלצלו אליי ואמרו שחסר חזן, וביקשו שאבוא להתפלל. אחר כך ביקשו עוד שבת ועוד שבת". ומפני שהוא גר לא רחוק מבית הכנסת "נשארתי שם".
חזן העיר: בהמשך מינה אותו ראש העיר שלמה להט לחזן העיר כולה, וכך הוא הופיע בחנוכות של גנים, באזכרות וביום העצמאות. "התחברתי לכל האנשים החילוניים. אבי לימד אותי להיות חבר של כל אחד, אז אני לא מתבדל".
לתפארת מדינת ישראל: לפני שש שנים, כשמלאו 100 לעיר העברית הראשונה, הוא הדליק משואה בטקס יום העצמאות של מדינת ישראל. "הרגשתי מצוין, שאני מייצג את הציבור החרדי והדתי בעיר שגם לו מגיעה הוקרה". בהמשך הוא קיבל את אות יקיר העיר וגם את פרס ירושלים של 'בשבע'.
לגעת בלב: אחרי שנבחר האפיפיור הקודם, בנדיקטוס ה‑16, הוא הגיע לקלן שבגרמניה כדי לפגוש את הקהילה היהודית בבית הכנסת הגדול. אדלר הופיע בפניו כחזן. אחרי קטע התפילה ניגש אליו האפיפיור ואמר לו: "נגעת בלבי". "אמרתי לו: 'אני דתי, אני שר ומתפלל ואז עוטף את זה במילים'. הוא מאוד התרגש".
בית הכנסת הגדול בירושלים: לפני שש שנים החל לכהן גם כחזן הראשי של בית הכנסת הגדול בירושלים. הדרך לשם לא הייתה קלה, ההשתדלות רבה והתוצאה משמחת. מכל הבמות שבהן הוא היה "זה המקום הכי מרגש. בכל שבת יש בין 800 ל‑900 איש. בסליחות אי אפשר להיכנס לבית הכנסת מרוב אנשים. המתפללים שם מגיעים מכל העולם". הכוונה בתפילות האלה דורשת מאמץ מיוחד, פנימי.
עתיד לחזנות: "יש". הרבה בני ישיבות מגיעים לשמוע אותו כחזן ומתעניינים בז'אנר. "הפכתי את צבע בית הכנסת לזברות וקפוטות". אבל מאזינים חילוניים כמו שהיו פעם, כבר אין בנמצא.
להתפלל בקונצרט: הוא לא מרגיש שעמידה מול קהל בקונצרט חזנות פוגעת בקטעי התפילה או בביצוע. "גם שם אני שר מהלב, כאילו אני מתפלל. אז מבחינתי זה אותו דבר".
מצעד החיים: במשך למעלה מ‑15 שנה הוא השתתף במצד החיים ואמר את הקדיש בבירקנאו. "שמעון פרס, שהיה אז נשיא, אמר לי שהוא מזמן לא שמע דרמטיות בקול של מישהו כמו שהוא שמע אצלי". זה היה מעמד מרגש. "כשאני מתרגש הלב שלי מתפוצץ, ומעמד כזה תופס המון רגש".
ספר יוחסין: הוא מגיע ממשפחה של כוהנים, ועובד כבר יותר מארבע שנים על ספר ייחוס של המשפחה. הוא הגיע עד 23 דורות אחורה, לבעלי התוספות. "יש גם מדור במה האנשים עסקו". ולא, אין חזנים בשושלת. "הם היו תלמידי חכמים, ישבו והגו בתורת ה'. אני זה שהתפקרתי". הספר עומד לצאת לאור בקרוב.
אם זה לא היה המסלול: אמו תמיד רצתה שהוא יהיה אדמו"ר, אבל הוא חושב שהוא נמצא במסלול שנועד לו. "החזנות תמיד הייתה בלב וברגש שלי. זה מה שאני".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: אחרי השכמה הוא מעיין בספרי מוסר וצועד לבית הכנסת. לא, הוא לא משמש כחזן באמצע השבוע. "רק אם אין מישהו אחר, אני עובר לפני התיבה".
מוזיקה: דיסקים - הוא שומע את אחד מ‑15 האלבומים שהוציא. ברדיו הוא מאזין לכל מיני, בין השאר לקול המוזיקה. יש שם מוזיקה קלאסית ואופראית שהוא מחבב.
שבת: שלושה מחמשת הבנים מתגוררים בירושלים לא רחוק מהם, אז יש אירוח הדדי. "יש גם הרבה בני ישיבות שאנחנו מארחים בסעודות שבת. בירושלים לא חסר את מי לארח". על השולחן יש דברי תורה, זמירות כמובן וגם "מטעמים".
אוכל: "צ'ולנט שאשתי עושה".
עתים לתורה: מלבד לימוד הבוקר יש גם לימוד יומיומי בבית עם חברים או בבית הכנסת.
אחזקת הבית: "אני מלך ואשתי מלכה. אני אומר לה שלא תעבוד קשה, אבל היא לא מקשיבה לי, אז לפחות אני מתנהג כך".
מפחיד: "שום דבר. אני ירא שמיים".
דמות מופת: דמויות רבות במהלך השנים. האדמו"רים לבית גור והאדמו"ר מבעלז שהתגורר בתל אביב, המגיד הירושלמי הרב שלום שבדרון והרב עובדיה יוסף, "שנתן לי הסכמה על ספר כשרות הבית". וגם הוריו הם בעיניו דמויות מופת.
כשתהיה גדול: יש לו תחושה שהוא כבש את כל הפסגות שהוא רצה. "טוב לי ברוך ה'. עשיתי וביצעתי מה שרציתי. זה לא הלך כל כך בכיף. צריך להילחם על התפקידים האלה. יש הרבה תחרות ויש אנשים שרוצים להפיל אותך. העבודה דורשת הרבה לב ויש בה גם הרבה עוגמת נפש. ברוך ה' עשיתי דרך ואני מוצא חן בעיני אלוקים ואדם".
ofralax@gmail.com