אני מצליחה לשלוף את המחברת הצהובה ופותחת בעמוד השלישי.
כל שנה בסביבות אמצע אלול אני פותחת את המחברת, כדי להיזכר במה שרציתי לשנות ולתקן בשנה שעברה, לראות אם עמדתי במשימה ולהוסיף את ההחלטה לשנה החדשה.
לפני שנתיים החלטתי להקפיד יותר בכיבוד הורים. כתבתי את זה בגדול במחברת, וגם הוספתי ציורים. בסוף אותה שנה, כשבדקתי, ישבתי עם עצמי וחשבתי, הגעתי למסקנה שלא עמדתי במשימה. נולד לי אח קטן, ולא התחשק לי לטפל בו או לעזור בבית. לכן גם בשנה שעברה הבטחתי שאכבד את ההורים, שאפסיק להתווכח ואשתדל לעזור יותר. העמוד היה מקושט, וגם הדבקתי תמונה. רואי מצולם בה כשהוא כמעט בן שנה. עכשיו אני חושבת לעצמי בסיפוק שאולי לא תמיד הצלחתי, אבל בהחלט השתפרתי במהלך השנה. העזרה בבית ובעיקר הטיפול באחי הקטן חיברו בינינו מאוד.
ברור לי שיש עוד מה לשפר בעניין כיבוד הורים, אבל היום אני מחליטה לתקן משהו אחר. אני לא צריכה לחשוב הרבה. מאז שנגמרה שנת הלימודים, לא התפללתי. בבוקר התעצלתי לקום, עד הערב תמיד הייתי באמצע משהו, ובעצם לא נראה לי שאפילו פעם אחת "דיברתי עם אבא" כמו שבן דוד שלי, נחמן, אוהב לומר. כתבתי בטוש עבה כותרת "להתפלל לפחות פעם ביום", והוספתי מתחת בכתב קטן יותר "לשוחח עם אבא שבשמיים", פשוט כי אני אוהבת את איך שזה נשמע. גזרתי מהעיתון תמונה של איש תוקע בשופר, וגם הדבקתי את התפילה האישית שכתבתי בשיעור הבעה.
שבת בבוקר, ואני לבושה. עוד רגע אלך לבית הכנסת, ומהיום אתחיל להקפיד על תפילה. עם תחילת שנת הלימודים יהיה קל יותר להתמיד. כשאני בדלת, אמא מבקשת שאקח איתי את רואי. לרגע אני מתלבטת. ברור שלא אצליח להתפלל כמו שצריך כשהוא מתרוצץ סביבי, מצד שני הרי הבטחתי שאשתפר בכיבוד הורים... אני רואה את אמא טורחת להלביש את גלעד ומתניה, ויודעת שהיא זקוקה לעזרתי.
"בוא רואי, הולכים לבית כנסת", אני אומרת לו, ולוקחת את העגלה בתקווה שהוא יירדם בדרך, אבל לרואי יש תוכניות אחרות. הוא שמח לצאת לטיול וגורר איתו את הבימבה. אנחנו הולכים יחד בשביל העולה אל בית הכנסת. אני דוחפת עגלה, רואי רוכב על הבימבה. מדי פעם הוא סוטה מהשביל ואני צריכה להחזיר אותו. לפעמים הוא מידרדר במורד, ואני חייבת למשוך אותו במעלה. הזמן עובר, ואני יודעת שהפסדתי את רוב התפילה.
כשרואי מתעקש לעצור בגן השעשועים, אני מתחילה להתייאש. הוא מטפס על המגלשה, ואני יודעת שלא אצליח לגרור אותו מכאן. היום לא "אדבר עם אבא". כשהמשפט הזה עולה בראשי אני מדמיינת את נחמן מחייך, הפיאות שלו מקפצות והוא אומר לי "אין ייאוש בעולם כלל". אבל איך לא אתייאש?! אני חושבת לעצמי. הנה היום הראשון להתחיל לתקן, ואני אפילו לא מצליחה להגיע לבית הכנסת. אני נזכרת איך בני הדודים שלי, ונחמן בתוכם, רקדו בשבוע שעבר כשהם שרים "המלך בשדה, בשדה, בשדה...".
רואי עולה למגלשה בפעם הרביעית. אני מסתכלת בו ובגן השעשועים שסביבו מדשאות ועצי נוי. היום אשוחח עם המלך בשדה.