נדידת הציפורים באביב ובסתיו היא תופעת טבע שתמיד ריתקה אותי. הן עפות בלהקות לעבר מקום רחוק, אולי טוב יותר.
במידה רבה, כך אני מתרגשת מתקופת בין הזמנים בקיץ. כי כבר שנים רבות מיד אחרי תשעה באב מתחילה נדידת העמים הגדולה, כאיש אחד בלב אחד: משפחות דתיות וחרדיות מכל רחבי הארץ עוברות לשבוע-שבועיים לנפוש בצפון, שוכרות צימר או דירת אירוח או מחליפות דירות. העיקר להתרחק מהמרכז המהביל ולהצליח לטבול את הרגליים במעיינות הגליל והגולן.
בשנים האחרונות מפת התיירות התרחבה, ומשפחות חרדיות רבות מצאו שהיישובים בשומרון וביהודה ובבנימין הם מקום לא פחות נעים ושקט ויפה וקריר מכל מקום תיירותי אחר, האנשים מסבירי פנים, הביטחון האישי ב"ה סביר, אפשר לבקר בקלות בקברי אבות ובאתרים יהודיים שלא מגיעים אליהם במשך השנה, והכול במחירים סבירים ביותר. גם בקיבוץ הדתי מצאו שאפיק זה ראוי להגדלת הפרנסה, ובהרבה קיבוצים ברחבי הארץ משכירים חדרים ודירות ופנימיות למשפחות חרדיות בתקופה זו, כשלעת צורך מאורגנת תוספת שעות נפרדות בבריכה ואוכל גלאט. זה נפלא, זה מחבר בצורה זורמת ולא רשמית בין אחים טבעיים לדרך – הציבור החרדי והדתי לגווניו השונים, שלמרות כל ההבדלים והמחלוקות המכנה המשותף רחב ביותר.
ללמוד ללמוד
אצל חלק מהתושבים ביישובים אלו המפגש עם הציבור החרדי ראשוני ואינו מובן מאליו, ולכן הוא גם מעניין וחשוב ומפרה את שני הצדדים.
ואכן, כל ציבור יכול לתרום וגם לקבל מהציבור השני. אבל יש תופעה אחת בולטת מאוד לעיניים, שמעוררת בי קנאה עזה. קנאת סופרים תרבה חוכמה, ולכן חשוב לי לשתף אתכם בכך. ביישובים שבהם מתארחות משפחות מהציבור החרדי קיימת תופעה קבועה, שבמהלך שעות הערב, הרבה לפני תחילת תפילת מנחה ועד עמוק לאחר סיום תפילת ערבית, ולעתים גם בשעות הבוקר ואחר הצהריים המוקדמות, בית הכנסת המקומי מתמלא לומדים – לבד ובזוגות, אבות ובנים, אחים וחברים, וקול התורה נשמע.
אצל אחינו היקרים מהציבור החרדי, כמובן מאליו, כל נער וכל מבוגר מרגיש חובה לעצמו ללמוד בבית המדרש חלק משמעותי משעות היום גם בבין הזמנים. חבל הטבור הקושר אותו לבית המדרש לא ניתק אף ליממה אחת, וזה מקסים. ולא שחס ושלום נאלם דום קול התורה במהלך כל ימות השנה בבתי המדרש שלנו – אבל החיבור התמידי, היומיומי והטבעי לתורה כנורמה, כדבר מובן מאליו, כחלק מאורח החיים ומסדר היום, טבוע עמוק הרבה יותר, ככלל, בחלקים רחבים מהציבור החרדי. גם אצלנו ב"ה הולכים ומתמלאים שיעורי הדף היומי, ויש לימוד בחברותות לרוב, ואנשים פותחים ספרים הרבה יותר מפעם – אבל עדיין לא באותה פרופורציה, לא כדבר נורמטיבי, מובנה, שאין עוררין עליו, כמו בחלקים ניכרים של הציבור החרדי.
אני לא מתלוננת, להפך, אני שמחה מאוד על חצי הכוס המתמלאת והולכת אצלנו גם בנושא הזה. אבל המפגשים הקיציים הללו בהחלט נותנים דחיפה למחנכים ולהורים להקדיש יותר מאמץ להפוך את לימוד התורה, בעיקר של בני הנוער, למעניין יותר, למושך יותר, לממלא יותר את הנפש, למובן יותר מאליו, לחלק מהנורמה היומיומית של כל בחור וטוב, למים מתוקים שמרווים נפש עייפה. הרי המשפט "כי הם חיינו ואורך ימינו" לא נאמר ח"ו כצפצוף הזרזיר.
ניתוק קשה
ואם דיברנו על לימוד התורה, אז מה עושים כשבן הזקונים פורש כנפיים וגולה למקום תורה, מקום שלבו חפץ, ישיבת 'בני צבי'? הפרידה הזאת קשה לי במיוחד היות שכל שאר בנינו למדו בקרבת מקום. והנה קם בן זקונים דעתן, ומחליט להרחיק ללכת. איך שורדים רגשית כשבן הזקונים עוזב את הקן?
תנו לי אולי מחוכמת הצומח. לאחרונה מתפרסמים מחקרים המצביעים על כך שצמחים ניחנו באינטליגנציה מסוימת, ובזה הם דומים יותר לחי מאשר לדומם. הם מרגישים את סביבתם, ורגישים ליחס שמוקרן כלפיהם. יש להם כנראה מרכז חישה שנמצא בקצה השורש, וממנו מועברים אותות חשמליים לתאי עצב. בעזרת מרכז החישה הצמח מחשב איזו דרך תהיה החסכונית ביותר בשבילו להשגת אנרגיה כדי לשרוד, אצל חלק מהפרחים (כמו חמניות, למשל) הראש נוטה בקביעות לכיוון השמש הזורחת, צמחים טורפים יודעים לתפוס חרקים שאיתרע מזלם להיכנס בלועם ועוד. ייתכן שחלק מהחוכמה הטבעית הזאת אמורה גם לסייע להם להיפרד מענפים שניתקים מהם, כמו בן זקונים למשל. הפרידה קשה לאם הקשישה. זר לא יבין זאת. הדבר דומה לניתוק העובר מחבל הטבור, שעם כל השמחה על התחלת החיים החדשים והעצמאיים של העובר שהפך לתינוק - כמה הייתי רוצה להשהות את הניתוק הזה עד כמה שאפשר.
ויש אפילו ביסוס רפואי למאוויים שלי: מתברר שניתוק מושהה של חבל הטבור בלידה משפר את ההתפתחות הפסיכומוטורית של ילדינו. ההסבר לכך הוא שהשהיית ניתוקו של חבל הטבור מונעת מחסור ברזל אצל תינוקות. מחקר שבדי בדק רטרוספקטיבית את התפתחותם הפסיכומוטורית של מאתיים וחמישים ילדים בני ארבע, חלקם עברו עיכוב מושהה של חבל הטבור בלידתם (שלוש דקות ויותר) וחלקם ניתוק מוקדם (תוך עשר שניות מהלידה). בוצעו מבחני אינטליגנציה, ונבדקו כישורים מוטוריים. נמצא כי ניתוק מושהה שיפר תפקוד מוטורי עדין וכישורים חברתיים, בעיקר אצל בנים. אצל כל הבנים, ועל אחת וכמה כשמדובר בבני זקונים.
אך האמת היא שעם כל הקושי, אני מלווה בשמחה את בני היקר לתקופה חדשה ויפה בחייו, ומפנה מקום, בלב שמח, לבוא הזמן שבו ידבק בתורתנו הקדושה, מתוקה היא מנופת צופים. והרי הזמן הוא המצב התמידי, המובן מאליו, של יניקה מבאר מים חיים, ויש זמן קיץ וזמן חורף וזמן אלול. וכשישנו פסק זמן מהלימוד - הזמן קופא מלכת, אין בו ממשות, אין בו קיום, הוא בסך הכול בין לבין, כי הלב חושק לחזור. וכמו השיר המרגש של אהרן רזאל, אשרי מי שזכה לקבוע את מושבו בבית המדרש.
לתגובות: drchana2@gmail.com