חי / Alive,
דניאל זמיר
מבחינתי, יש שני דניאל זמיר. האחד הוא וירטואוז הסקסופון המטורף (במובן החיובי של המילה), שיכול להרביץ ביצועים אינסטרומנטליים בקצב של 240 קילומטר לשעה, וכדי להאזין ליצירותיו צריכים להיות במוד מאוד מיוחד, חובב ג'אז ובעיקר סבלני.
דניאל זמיר השני הוא זמר עם היגוי ייחודי, חב"די-אשכנזי-חוצניק, שיודע להנפיק שירי פופ בגוון ג'אזי איכותי, ונוטה לעבוד עם אמנים מליגת העל של המוזיקה היהודית והישראלית.
אם תשאלו אותי איזה דניאל זמיר אני מעדיף, התשובה ברורה: דניאל זמיר השני - זה עם הטקסטים והשירה הכמעט מאנפפת - הוא הלידר מבחינתי. וככל שיש באלבומיו של דניאל זמיר הכללי יותר שירים של דניאל זמיר השני, הרי זה משובח. באלבומים הקודמים התענגתי על "יעלה" שביצע ביחד עם ברי סחרוף, על "שיר געגוע לכאן", "אין לי מקום" הסוחף שביצע עם מתיסיהו ועוד. יצירות הג'אז מעניינות אף הן, אבל מכיוון שלא הגעתי מבית מדרשו של הג'אז, אני נוטה יותר לצד האחר של האמנות הזמירית.
אז מה קורה עם האלבום החדש, בשם הדו-לשוני 'חי / Alive'? ובכן, יש בו גם וגם. גם יצירות ג'אז בלי מילים, שבגרסת ההופעה זוכות למין חדוות יצירה מתגלגלת שקשה להחמיץ, וגם ביצועים לשירים "אמיתיים", עם אביתר בנאי, יונתן רזאל וברי סחרוף. באותן יצירות ג'אז יש ורסטיליות שלעתים נראה כי אין לה קווי מתאר ברורים (וטוב שכך, כי זה יוצא מעניין יותר), וזמיר ממצב את מעמדו כנגן וירטואוז שיודע לגעת בכמה עולמות בו זמנית.
הרבה פעמים אלבומי הופעה באים ליצור איזושהי אתנחתא, שאחריה האמן משנה כיוון באופן מסוים. אני לא יודע אם זמיר הוציא את האלבום הזה כסיכום ביניים, או כמענה למי שמבקש את ההופעות שלו בפורמט אלבומי מסודר, אבל אני מריח איזה שינוי באוויר, יותר לכיוון השירים. ואולי זו רק משאלת לב.