כמו כל שומרי השבת בעולם גם אצלי בבית, לא משנה אילו תוכניות מפורטות אני מכינה מראש ואיזה לו"ז מהודק ומתוקתק נקבע מבעוד יום - תמיד אנחנו מגיעים לשבת עם הלשון בחוץ.
ולכן, ברבע לשמונה בבוקר יום שישי קמתי בבהלה, בהרגשה שהזמן אוזל. שבת בדרך, ועדיין לא לשתי בצק לחלות. בסיפורי הצדיקים של ילדיי מסופר על הלל הזקן שהחל מיום ראשון, בכל פעם שראה הצדיק פרה נאה וחשב שתהיה מתאימה לשבת, קנה אותה. כך גם בשני ובשלישי. עד שהגיע לערב שבת עם שש פרות שמתחרות על תואר מלכת היופי, שהזוכה מביניהן תזכה לפאר את שולחן השבת החגיגי.
ובכן, אני ממש לא כזאת צדיקה, אבל אני מתחילה את ההכנות לשבת כבר ביום רביעי. בניגוד כמעט לכל שבת בתשע השנים האחרונות, שבהן בעלי שואל בצוהרי שישי את מי מזמינים לסעודה, הפעם ידעתי בדיוק מול איזו משימה אני עומדת. משפחה של חברים אהובים באה אלינו לשבת, לחגוג עמנו את יום הולדתו של בעלי שיחיה.
ואכן, תיאור הגעתנו לשבת עם הלשון בחוץ לא היה מליצי בכלל. כי כך היה גם בשבת הזאת, כשהחברים הגיעו מירושלים אחרי זמן הדלקת נרות ירושלמיים, ובדיוק בזמן הדלקת נרות רענניים.
מלחמות השבת חוזרות
אבל בעוד אנחנו, איש איש בביתו, נלחצים להספיק להכין עוד סלט ועוד מנה או לגזור את ציפורניי הילדים שהיו ארוכות מדי כבר לפני השבת הקודמת, ברחבי ארץ הקודש מתנהלות מלחמות על שמירת שבת רבתי.
בירושלים, הפלג הקיצוני - כך הוא נקרא בתקשורת - של החרדים ממש מתעקש להמשיך לספק עוד כמה דקות שידור ולהפגין נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת. התקשורת אמנם שמחה על שטף הכותרות, אבל ממש לא מבינה למה אביסלע קולנוע עם אביסלע פופקורן נוגד את שמור או זכור.
ובעיר שטוענת שהיא ללא הפסקה קם בשישי בבוקר, מוקדם מהרגיל, שר התחבורה. וכמו בסרט מצויר של קיוטי שמחכה במדבר כדי לפוצץ את רוד ראנר, לוחץ השר על משאבת הדינמיט ומפוצץ גשר מיתולוגי אחד. השר היה מבסוט מעצמו, והרגיש לפחות כשמשון הגיבור שמרסק בידיו החשופות והחסונות את עמודי הגשר. מנכ"ל החברה שנבחרה להריסת הגשר הודיע בגאווה שעד יום ראשון לפנות בוקר יסתיים פינוי הריסות הגשר, ושני נתיבים ייפתחו לתנועה. מה זה אומר בעצם? שכדי להספיק לעמוד בדד-ליין ייאלצו עשרות אנשים לעבוד לכל אורך השבת בפינוי ההריסות. כל זאת בחסות משלם המיסים, גם זה ששומר שבת. כמובן שכותרת מפוצצת לא איחרה להגיע. ביום ראשון בבוקר השר אריה דרעי נשמע בדיוק כמו שנשמעתי כל החופש הגדול: הוא איים שבפעם הבאה שהילדים יתנהגו לא יפה, הם יקבלו עונש. זהו, הוא סימן וי. העיקר שאמרתי ושזה רשום איפה שהוא שאמרתי. אפילו אם אף אחד, כולל עצמי, לא לוקח אותי ברצינות.
שתי תחנות רכבת קלה משם, פייגא בת ליאת אמונה בת הארבע אושפזה בבית החולים דנה בעקבות התפוצצות התוספתן. היא ואמה הגיעו לשם במפתיע מתוך מחשבה על קלקול קיבה, ונאלצו להישאר שבת אחרי ניתוח חרום, תחת עירוי אנטיביוטיקה וזונדות. לא עלינו.
בשבת, כך היא סיפרה לי ביום ראשון, עבד סניטר ערבי שטרח ושמר בשבילה על השבת. היה לה מאוד לא נעים ממנו, כי הוא כרכר סביבה בלי סוף. "רק תמצמצי ואני אדע שקר מדי, ומיד אכבה את המזגן. רק תסובבי את הראש, אני אסגור את האור. את לא צריכה להגיד כלום. אני כבר אדע", הוא הסביר לה את שפת הסימנים השבתית שלו. כך עשה גם בשאר החדרים של שומרי השבת, במטרה לעזור להם לשמור מעט קודש בסיטואציה מטורפת ובלתי צפויה של החיים. כל השבת הוא נכנס לחדר, התעניין בשלום המטופלת ואמה, חקר את המצב, הבין רמזים, הדליק, כיבה, הרים את המיטה. דאג לשלום השבת כאילו הייתה מטופלת בעצמה, בשמחה של מצווה ובאכפתיות מפתיעה.
השילוב של שלושת המקרים הללו מעלה בי שאלות, וגם קצת דמעות. איך הגענו למצב שבתוך עמנו הפכנו לשונאי שבת? איך קרה ש"יותר משישראל שומרים את השבת, השבת שומרת על ישראל" הפך לאייטם על קיצוניים בחדשות? האם הפגנות מחוץ לבתי הקולנוע באמת יפסיקו את חילול השבת? ויותר מזה, האם איומי סרק של שרים יעוררו במעט את רצון שאר העם שלנו לשמור שבת? או שמא כל אלה רק ירחיקו? איך קרה שכל כך נכשלנו בהסברת מתנת השם לעם שלנו, בעוד עם אחר שחי בקרבנו היטיב להבין, לבדו, את סוד קיומנו? אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש איך בלי הפגנות קולניות וזריקת חיתולים, ובלי איומי הפלת ממשלות, נחזיר לעמנו ברית עולם?
*****
סלט גזר, למדליקי נרות באיחור
החומרים הדרושים:
2 גזרים חתוכים למקלות דקיקים
רבע כוס גבעולי סלרי קצוצים קטן
רבע כוס כוסברה קצוצה
2 שיני שום כתושות או קצוצות (אם אתם כבר בתוך השבת)
כפית פלפל ירוק חריף קצוץ, לא חובה
שמינית כפית זרעי כוסברה כתושים
שמן זית, מלח ולימון. תשפכו בנדיבות.
מיץ הגזר, בשילוב הרוטב החריף, יהיה תענוג לטבול בו את החלה.
ayakremerman@gmail.com