באמצע השבוע, אם לא היו שינויים של הרגע האחרון, נחת בישראל שדרן הטלוויזיה היהודי-אמריקני לארי קינג.
רגע לפני יציאתו למסע תענוגות בארץ הקודש התראיין קינג למוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. מי שהופקד על מלאכת הריאיון הוא יוני כהן-אידוב, שם שלא הכרתי אבל מסתבר שמדובר באלוף דיבייט, יועץ תקשורת ועיתונאי עבר ששוהה בלוס אנג'לס. לא שב'ידיעות אחרונות' יש איזושהי חשיבות לזהותו של המראיין. בסופו של יום, יהיה הכתב אשר יהיה, השאלות הן תמיד אותן שאלות והזעם הוא אותו זעם.
"קינג מגיע לישראל בתקופה מתוחה וסוערת מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית. תקופה שבה להגדיר את האווירה במדינה 'חוסר סובלנות' יהיה אנדרסטייטמנט", כך קובע הכתב-המראיין כבר בפסקה השנייה, קביעה שאכן הופכת את חוסר סובלנותי לאנדרסטייטמנט. ואז פונה כהן-אידוב אל המרואיין בשאלה הראשונה: "ביקרת בישראל כמה חודשים לפני רצח רבין. הלך הרוח במדינה היום מזכיר לרבים את אותה תקופה מבחינת האלימות בשיח הציבורי, ויש גם כאלו שחוששים כי הרצח הפוליטי הבא בדרך. אתה עוקב אחרי מה שקורה בישראל?". אתם מוזמנים לקרוא את השאלה פעם נוספת תוך זמזום נעימת עמוד האש. הצלחה מובטחת.
זה המקום לפתוח את החלון, להציץ החוצה ולהתבונן במציאות כפי שהיא, לפחות נכון לתחילת השבוע: טרור ערבי בלתי מטופל אך כמעט שגרתי, עיסוק נלעג במחבל שובת רעב ובגשר מעריב, מזג אוויר לא קל, מעט מאוד אזרחים שלא חזרו השבוע מחו"ל, וזהו. לא תקופה סוערת במיוחד, לא שיח ציבורי אלים, לא התנקשות פוליטית, לא הפגנה פוליטית ואפילו לא מחאה חברתית ראויה לשמה. הלך הרוח היום ובימי רבין? לא אותו דבר, אפילו לא דומה. מובן שעם המזל שלי, בטח מישהו יחטוף כדור רק כדי לדפוק לי את המדור, אבל אין לכך שום אווירה מקדימה אלא בראשו של מראיין בשירותו של נוני מוזס. לארי קינג עצמו חמק מן השאלה בדיפלומטיות: "אני לא יודע מה התחושה בישראל כרגע, אבל תמיד יש איזה משוגע".
אז איך עיתונאי, ואפילו עיתונאי לרגע, מרשה לעצמו לבדות מציאות אפוקליפטית? ואיך זה שבכלי תקשורת מסוימים, בכל רגע ורגע במהלך עשרים השנים האחרונות, מזכירה האווירה ימים אפלים בכלל ואת רצח רבין בפרט? האם אלה תנאי הקבלה ל'ידיעות אחרונות' ודומיו? האם המראיינים הם רובוטים שפועלים על אוטומט? ואולי בכלל הבעיה אינה בכותבים, אלא העורך הוא זה ששותל את הטון המאיים והנרגן בכתבות תמימות ונטולות עמדה?
האפשרות הסבירה יותר, והמטרידה לא פחות, היא שהעיתונאים פשוט קוראים את עצמם, לומדים מעצמם ומאמינים לעצמם. הם בטוחים שהמצב בארץ הוא קטסטרופה, שחסר לנו רק גפרור אחד שיצית ויפוצץ כאן את הכול, כי זה מה שכתוב בעיתונים שלהם. מי שקורא את העיתונים האלה חי במציאות מדומה של מדינה גוססת ושל בני עם שבחרו בטרור. מי שמעדיף לראות את המציאות כפי שהיא – רחוקה מלהיות מושלמת אך טובה בהרבה מתקופות אחרות – חייב להתנתק מאותם כלי תקשורת שמציפים אותו בזעם, שנאה וייאוש. האמת? קשה לי להבין אנשים שעדיין לא עשו את זה.
ומילה אחרונה לגופו של מראיין: ליוני כהן-אידוב יש ערך בוויקיפדיה, ושם נכתב שהוא "מסייע לגופים יהודים ופרו-ישראליים במאבק בתנועות אנטישמיות ואנטי-ישראליות". יופי, בהצלחה לנו עם זה.
ארץ סתימת הפיות
לפני שבועיים, מעל דפי עיתון זה, יצאתי בקריאה לביטול רוב סעיפי ההסתה בספר החוקים. הטור ההוא עורר עניין מסוים בצד האחר של המתרס הפוליטי, מין תערובת של סקרנות וביקורתיות מעודנת.
אני מניח שבעיני אנשים מסוימים אני חוטא כאן פעמיים: לא רק שאני קורא ללגליזציה של ההסתה שני עשורים אחרי שרצחתי את רבין במו ידיי, אלא גם מתיימר להגן על חופש הביטוי, ערך שכידוע רשום בטאבו על שם השמאל לדורותיו. אבל זה בסדר, אין לי בעיה עם ביקורת כל עוד מאייתים את שמי נכון. בסך הכול שש אותיות, מה כבר ביקשתי.
חופש הביטוי בארץ אכן ספג פגיעה אנושה עם רצח רבין. אם כדורסלן נבחרת ישראל נקרא לחקירת משטרה בעקבות סטטוס מבודח בפייסבוק, אין כאן אפילו עניין של דמוקרטיה מתגוננת מול מטורללי ימין – המדינה עצמה הפכה לסותמת פיות מטורללת. אבל מעבר לכך, השימוש בנרטיב ההסתה הפך לכלי פוליטי, בעיקר נגד ימנים ואך ורק נגד יהודים. אותה שאלה קבועה של מראיינים ב'ידיעות אחרונות' ובמקומות אחרים – על האווירה האלימה והחשש מפני הרצח שבדרך – היא חלק בלתי נפרד מסתימת הפיות הפוליטית הפסולה. זהו עולם חד-צדדי, שבו כל אמירה בלתי מנומסת מתפרשת כהסתה וכאלימות, בתנאי שהיא באה מהצד הפוליטי הלא נכון. לקרוא לזה צביעות והתחסדות זה אנדרסטייטמנט.