מאז פטירת הרב קוק עברו שמונים שנה, וכאילו כלום לא השתנה. אותם מאבקים: על שמירת השבת ברחובות תל אביב ועל משחקי הכדורגל בשבת, נמשכים והלכים עד היום.
הראי"ה התאמץ מאוד ודאג לשמירת השבת בארץ, למרות שידע כי חלק גדול מהעולים אינם דתיים, וחלקם אף אנטי-דתיים. כיוון שהיה לו קשר טוב עם מייסד העיר מאיר דיזנגוף, והראי"ה אף היה זה שדרבן אותו ואמר לו "אתה תבנה עיר", היה שיתוף פעולה ביניהם.
דיזנגוף עצמו הקפיד על שמירת השבת בפרהסיא, ונזף בביאליק לאחר שבמסיבות עונג שבת שארגן ב'אֹהל שם' חיללו את השבת בנגינת קונצרט. דיזנגוף כתב: "התרת הרצועה תהפוך את עירנו כפורט-סעיד ששם הכל מותר, בלי גבול ובלי חוק".
בשנת תרפ"ג (1923) הייתה חלופת מכתבים בין הרב קוק לחברי ועד תל אביב, בשאלת "חוקת השבת" לעירייה. הראי"ה דרש כי השבת תישמר בפרהסיא, ובכלל זה סגירת כל החנויות ואיסור נסיעת תחבורה ציבורית. באותה עת היה דיון סביב שאלת האיחוד בין תל אביב שהייתה עדיין קטנה, ליפו הגדולה. הרב קוק רמז כי יסכים להשפיע על נציגי הציבור ביפו להתאחד עם תל אביב, רק אם זו תקבל את שמירת השבת בפרהסיא. בסופו של דבר הצעתו התקבלה כמעט במלואה, והוא שלח לחברי העירייה מכתב ברכה "על האחדות הנאמנה אשר הוחלטה אצלם ע"פ יסוד הנוסחה של קבלת האזרחית של קדושת השבת" (אוצרות הראי"ה, ד, עמ' 185). חוקת שבת זו נשמרה שנים רבות, וכעת היא עומדת שוב במרכזו של מאבק.
עוד שבת בלי כדורגל
הראי"ה נלחם ללא הרף נגד משחקי כדורגל בשבת, ובשנת תרפ"ז יזם פעולת הפרעה למשחק כזה. לאחר האירוע נפגשו עמו חברי מכבי והבהירו כי הם רוחשים כבוד לדת ישראל. הם התחייבו לפניו כי לא ימכרו עוד כרטיסים במגרש וידאגו לאסור עישון ומכירת מזון. הראי"ה לא הסכים כמובן לפתרון, שהרי סוף סוף מקיימים משחקי כדורגל בשבת שנועדה לעיסוק רוחני. יחד עם זאת בירך אותם על ההתקדמות (אוהב ישראל בקדושה, ג, עמ' 117).
באחת הפעמים, הרב קוק ביקש ממכבי ומקבוצת הכדורגל של המשטרה הבריטית, שלא לשחק בשבת כדי לא לפגוע בקודש ישראל. הבריטים נענו, אבל חברי מכבי הזדרזו ומצאו קבוצה אחרת, ובלבד שהמשחק יתקיים. הראי"ה כינס בביתו אסיפת חירום בעניין משחקי הכדורגל בשבת, אליה הוזמנו נציגי מוסדות היישוב. לאחריה כתב הראי"ה (יחד עם עמיתו הספרדי, הרב מאיר) לראשי הקק"ל: "אדונים מאד נכבדים, הננו מתכבדים בזה להודיע לכה"ר את החלטתינו בדבר הפרצה של חלול שבת האיומה, שהיא עוכרת את כבוד האומה כולה וכל קדשיה, שבאה על ידי כדור רגל שמשחקים הצעירים בשבת קדש בכל כך פומביות לעיני כל ישראל ולעיני העמים כולם, השוחקים על משבתנו... הסכמנו שהננו מוכרחים לעמוד נגד פרצה זו בכל התוקף. והננו בזה דורשים ממע"כ שיתנו פקודה לכל הצעירים הנושאים משרה אצלכם, שאם ישתתפו במשחק כדור הרגל בשבת ויו"ט, יהיו מפֻטרים ממשרתם. החובה הזאת הננו מטילים על כבודם כדי שלא יבוא הדברים למדרגה כזו שנהיה מוכרחים לצאת נגד אלה שיש בידם למחות (ואינם מוחים, כלומר הקק"ל עצמם), ולהסיר מאתנו את העלבון הגדול הזה".
בתשובה הודיעו אנשי הקק"ל כי "במשרדנו אין פקידים השייכים להסתדרות מכבי". אבל הרבנים כתבו בתגובה: "הננו מטילים את האחריות עליכם, בתור כל מי שיש בידו למחות. בתקותנו שדברינו אלה יגיעו למטרתם וסוף כל סוף ישובו בנים לשמור את חוקי תוה"ק באהבה, והיו לברכה ולכבוד ולתפארה בישראל ובא"י".
המזרחי מוביל
מאבקים תקיפים נגד חילול שבת מזוהים כיום בעיקר עם הציבור החרדי. אולם בעבר מי שעמדו בראש המאבק היו דווקא הראי"ה ומקורביו, רבני ארץ ישראל שרובם היו מזוהים עם מוסדות הרבנות הראשית. יחד עמם נאבקו בנחישות מנהיגי 'המזרחי' בארץ, ר' מאיר בר-אילן, הרמן שטרוק וגם רי"ל מיימון.
רוב ועדי "משמרת השבת", שפעלו ביישובים הגדולים בשנות העשרים והשלושים ותרמו למאבק תרומה חשובה ביותר, היו קשורים לתומכיו של הראי"ה דווקא, ולא בכדי.
המאבק החרדי נגד חילול השבת מתקיים בריכוזי אוכלוסייה דתיים, ובפרט מן הציבור החרדי, כמו כביש בר-אילן. מטרת המאבק היא מניעת הפגיעה בצביון השבת הפרטית שלהם. הראי"ה, לעומת זאת, נאבק על דמותה היהודית של הפרהסיא בכל ארץ ישראל. בחנויות ובמגרשי הכדורגל בירושלים, במשקים בקיבוצי עמק יזרעאל וברחובות תל אביב וחיפה. הוא דרש ללא הרף להקפיד על קדושת השבת וחגי ישראל, שמירת הכשרות וזהירות מחמץ בפסח, בכל יישוב יהודי.
העדה החרדית מתבדלת מהאוכלוסייה החילונית, לכן לא יוכלו לתבוע ממנה תביעות כלשהן, למעט בקשה להימנע מ"פגיעה ברגשות". לעומת זאת, הראי"ה הרגיש מחויבות לכל חלקי עם ישראל, גם אם אינם שומרי מצוות. דווקא ההזדהות העקרונית עם תחיית הארץ והרעיון הלאומי, היא שהעניקה לראי"ה את הזכות המוסרית והמעשית, לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום. "אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם — לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו".
התנועה הציונית הכריזה כי היא המייצגת הבלעדית של עם ישראל בתביעתו להקים מדינה בארץ ישראל. הכרזה זו חיזקה את תביעתו של הראי"ה מהם לשמור על ערכי היסוד של היהדות. לכן, טען כי זו היא "דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית, הננו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו" (מכתב לוועד תל אביב, אוצרות הראי"ה, ב, 1054).