"כל אחד יכול לראות שהרב קוק פונה אליו"

בכיתה שלנו הייתה תלויה על הקיר תמונה של הרב קוק. היא נראתה לי שגרתית לחלוטין, עד שהגיע שיעור משעמם במיוחד, ובו חבר שלי חקר ומצא שבכל מקום שבו אתה יושב בכיתה – הדיוקן של הרב קוק נראה כאילו הוא מסתכל עליך.

אמנות הציור מעולם לא הייתה תחום המומחיות שלי, אבל הבנתי שכנראה יש כאן איזה טריק שגורם לציור לפנות אליך, כביכול, מכל זווית ראייה שהיא.

עם הזמן, גיליתי שהפטנט הזה קיים לא רק בציור, אלא גם במציאות. הרב קוק באמת מסוגל לפנות לכל אחד –למשכיל ולמשורר, לפוסק ההלכה ולחקלאי, לקצין, לאדמו"ר ואפילו לספורטאי. האישיות של הרב קוק הכילה בתוכה הרבה כל כך, לכן כל מי שמסתכל עליה – לא משנה מאיפה הוא בא –יכול לראות את הרב קוק מדבר אליו, ישירות, באופן אישי.

אחרי הקדמה כזאת קצת עלוב להסתפק בשבע נקודות מתוך כל מה שיש לרב קוק להציע. ובכל זאת, כמה טעימות מסיפוריו ומתורתו של הרב בעל שבעים הפנים, במלאת שבעים ושבע שנים לפטירתו.

סטירה מהרב קוק

אִם אֲנִי מֻכְרָח לִהְיוֹת אִישׁ רִיב לְכָל הָעוֹלָם, מִצַּד הַנְּטִיָּה שֶׁל הָאֱמֶת הָעֲמֻקָּה שֶׁבְּנַפְשִׁי, שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל שׁוּם הַטָּיָה שֶׁל שֶׁקֶר, אִי אֶפְשָׁר לִי לִהְיוֹת אִישׁ אַחֵר, וְצָרִיךְ אֲנִי לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל רַק אֶת יְסוֹדוֹת הָאֱמֶת הָעִקָּרִיִים הַצְּפוּנִים בְּרוּחִי. הוֹשִׁיעֵנִי ד', פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם, זַכֵּנִי לְצַחְצֵחַ כָּל מָהוּתִי בְּצַחְצְחוֹת אֱמֶת. חַזֵּק וְאַמֵּץ רְצוֹנִי וְכֹחוֹתַי לָלֶכֶת בַּמְּסִלָּה הַיְשָׁרָה שֶׁל אוֹר קְדֻשַּׁת יָשְׁרֶךָ, כִּי מֵישָׁרִים תִּרְצֶה, אַתָּה ד' אֱלֹהַי.

('חדריו')

בבית כנסת אחד בדובלין הגיעו לתפילת שחרית אנשים בודדים, ובכל זאת הם התפצלו לשני מניינים; הסיבה לכך הייתה ששני אנשים שונים היו צריכים לעבור לפני התיבה בגלל 'חיוב', וכל אחד מהם היה זקוק למניין משלו. אחד מהם היה עשיר ידוע, והשני היה הרב זליג ראובן בנגיס – תלמיד חכם גדול, לימים גאב"ד העדה החרדית ורבם של הרב אוירבך והרב אלישיב. הקרב על המתפללים המעטים היה קשה, ובשלב כלשהו הסתמן שהעשיר עומד להפסיד בו. הוא לא ויתר, ניגש אל הרב בנגיס והתנפל עליו בצעקות וגידופים.

אחד מהמתפללים הספורים בבית הכנסת היה הרב קוק. הוא ניגש אל האיש ולעיני כולם סטר על לחיו. הנוכחים במקום עמדו פעורי פה, וכשהם קלטו את מה שראו עיניהם – הם החלו לחשוש שהאיש הנכבד יפעיל את קשריו וידאג שהשלטונות יתחשבנו עם הרב מבויסק. הם הציעו לרב קוק לבקש סליחה, אבל הוא סירב להתנצל; על כבוד תלמידי חכמים אין למחול.

כעבור שנים רבות, כשהרב קוק כבר כיהן בתפקיד הרב הראשי לארץ ישראל, הוא נסע עם משלחת של רבנים לניו-יורק. שם ניגש אליו יהודי וביקש להעניק לו מתנה, שעון זהב יוקרתי. אתם יכולים לנחש לבד שהרב קוק לא הסכים לקבל את המתנה. האיש התעקש והפציר בו לקבל את השעון, וגם הסביר: אני היהודי שהרב סטר על לחיו לפני הרבה שנים, הסיפור ההוא רובץ עליי עד היום, וכעת אני רוצה לבקש את סליחתו של הרב. אם ייקח ממני הרב את השעון, אדע שהוא מוחל לי על עווני.

הרב קוק הסכים לקבל את השעון כדי לפייס את האיש, ומאוחר יותר מסר אותו לאישה נזקקת.

תשובה גם כשנראה שאי אפשר –

השיחה האחרונה בין הרב לאליעזר בן-יהודה

גם בדברים שאי אפשר לתקן אותם במחשבה כי אם במעשה, כמו בין אדם לחברו, מ"מ אין לשער את הגודל שיש בכל הרהור של תשובה, אפילו כשהוא בא מצד יראה פשוטה, יראת העונש, מפני שכל מידה קטנה שבקטנות גורמת לעורר בנפש ובעולם את המידות הקדושות והגדולות, ואור קודש מאור פני עליון מופיע בכל זיו בהדר אהבה ובנועם ד' על ידי כל מחשבה הנוטה לטובה. ואפילו אם יש בה סייגים רבים, החן הפנימי שלה, הקודש היסודי שבתוכה זהו שווה כל עושר, וכל חפצים לא ישוו בה.

(אורות התשובה יד, יד)

יום שישי, נר ראשון של חנוכה. על המדרכה בירושלים פסע יהודי בדרכו אל בית הרב קוק. הוא היה האדם היחיד שהלך על המדרכה; אמנם הסתובבו עוד כמה אנשים באותו רחוב, אבל אף אחד מהם לא קרא למה שמתחת לרגליו "מדרכה" למעט אותו אדם, אליעזר בן-יהודה. ביקור של בן-יהודה אצל רב לא היה עניין של מה בכך, מכיוון שאיבה שררה בין מחיה השפה העברית ובין אנשי היישוב הישן. למען האמת, גם הביקור אצל הרב קוק לא היה מובן מאליו, מכיוון שגם הרב קוק התנגד קשות לאופן שבו פעל והתבטא אליעזר בן-יהודה. אבל מה לעשות ששני הצדדים רצו מאוד להחזיר את העברית להיות שפה מדוברת, ולשם כך היה זקוק בן-יהודה לרב שיכריע בספקותיו בנוגע למילים מסוימות בתנ"ך או בלשון חז"ל, וגם הרב קוק נענה לשאלותיו.

זה לא היה המפגש הראשון בין הרב קוק לאליעזר בן-יהודה, אבל משום מה – הפעם הוא היה שונה. באופן מפתיע, הציע הרב לאורחו השנוי במחלוקת לחזור בתשובה "אולי הגיע הזמן שתשוב?" באופן מפתיע עוד יותר, ענה אליעזר: "אולי."

אותו יום היה היום האחרון בחייו של אליעזר בן-יהודה. בליל שבת הוא נפטר מן העולם. בן-יהודה היה בין המכותבים היחידים של הרב קוק שלא זכה ממנו לשום תארי כבוד וחיבה, בין האנשים שספגו ממנו את הביקורת החריפה ביותר, הוא היה קרוב להיות האיש שינפץ את סבלנותו הבלתי נתפסת לכל אדם מישראל באשר הוא. ואף על פי כן, אחרי מותו של בן-יהודה, ובעקבות אותה שיחה ביומו האחרון, אמר עליו הרב קוק שהוא נפטר מתוך הרהור תשובה.

פרצופים שונים – כוחות חדשים

בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו (לאורך ההיסטוריה, מי שהתנער מהמוסר האלוקי – התורה – פרק גם את עול המוסר האנושי). דור שוכח א-לוה הוא גם כן דור סורר ומורה, זולל וסובא... מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונישא... הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצוא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דווקא בגבול ישראל.

(מאמר 'הדור', עקבי הצאן)

בשנת התרע"ג (1913) הגה הרב קוק את אחת מיזמותיו המפורסמות: 'מסע המושבות'. הרב קוק יצא לכמה מסעות בארץ ישראל (אחד באותה שנה ועוד שניים בשנות העשרים) בין המושבות החדשות בארץ ישראל, לשם היכרות עם החלוצים וחיזוק המצב הדתי במושבות. בציבור תלמידיו של הרב, המסע נחשב פרויקט הדגל של הרב קוק, מפעל חשוב של קירוב לבבות וחיבור לתורה, אבל בקרב המושבות עצמן לא כולם חשבו כך. הרב קוק הגיע לכל תחנה במסע עם הרבה אהבה ורצון טוב, ובחלק מהמקומות הוא וחבריו התקבלו בשמחה ואפילו בריקודים, אבל היו גם אחרים שהגיבו באדישות. הרב קוק טען שהבעיה איננה בהם, אלא במי שנזכר לדבר אִתם רק עכשיו. "באנו בשעה מאוחרת מעט," כתב בסיכום המסע, "אך לא מאוחרת מדי."

מבין אלה שלא התלהבו ממשלחת הרבנים, הגדיל לעשות אחד מבני מרחביה, שפנה אל הרבנים בחדר האוכל ואמר בקול רם: "חבל על העבודה שלכם, כאן לא תשפיעו כלום!"

הרב קוק לא התרגש ואמר לו בעדינות: "לא באנו כדי להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש."

כמה שהחיים קדושים

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת (עִתיך) - זה סדר זרעים,שמאמין בחי העולמים וזורע." כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית. 

(אורות התחיה לג)

איך מספידים דמות כמו הרב קוק? פטירתו של הרב אִתגרה את המספידים, שניסו לקפל בכמה שורות אישיות רבת גוונים שכזו. בין הרבים שהגיעו לנחם בשבעה על הרב קוק היה גם הסופר ש"י עגנון, מבאי ביתו. הוא סיפר שכאשר בא לבית האבלים, הוא ניגש אל אלמנתו של הרב קוק לנחם אותה. הרבנית, שידעה אולי לספר על הרב קוק יותר מכולם, לא דיברה יותר מדי. היא נאנחה, ואמרה שלוש מילים בדיוק שקיפלו בתוכן את כל מהותו של הרב: "אזא הייליגער גוף," גוף קדוש שכזה.