התחלה: נולדה בסנט לואיס, גדלה בניו יורק שבארצות הברית למשפחה ציונית מאוד והתחנכה בבית ספר ציוני-דתי ובתנועת הנוער בני עקיבא. סבה וסבתה עלו לישראל בסוף שנות ה‑60 ובנו את ביתם החדש בשכונת רחביה הירושלמית. "בתור ילדים היינו מגיעים בכל שנה לחודשיים בישראל, וכבר אז התאהבתי בארץ". הוריה, אגב, עלו ארצה לפני כשבועיים עם מטוס של ארגון 'נפש בנפש' שהעלה 232 עולים. הם היו בני הזוג המבוגרים ביותר על המטוס.
לימודים: אחרי התיכון עשתה תואר ראשון בישיבה-יוניברסיטי, ואת התואר השני עשתה באוניברסיטת קולומביה בניהול מלכ"רים. "שם התחלתי בעצם את מה שאני עושה היום, אבל בזכות הבן שלי אני עוסקת היום בתחום החינוך".
החצי השני: בגיל 21 נישאה ליוסף, בוגר ישיבה-יוניברסיטי ובעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת קולומביה, כיום מנהל השקעות בשוק הפרטי. מסדר הקידושין היה סבה, הרב אברהם צ'יל. בקרוב יחגגו יוסף ויפי שלושים שנות נישואין. לבני הזוג שלושה ילדים: יצחק, רחל ואהרן.
חינוך מיוחד: בנה הבכור נולד עם בעיות רפואיות קשות ונזקק לטיפול מיוחד. היום הוא נמצא בתוכנית עבודה נתמכת ובקרוב יתחיל עבודה חדשה, ובנוסף לכך הוא מתנדב בכל יום בעמותת 'מאיר פנים'. לדבריה, העובדה שבנה היה זקוק לחינוך מיוחד הביאה אותה בסופו של דבר להיכנס לעומק עולם החינוך.
עלייה עם ניסיון: "בגיל 33 הגעתי לארץ עם שלושת הילדים שלי לתקופת ניסיון, ואחרי שנה, כשראינו שהבן הבכור מסתדר בארץ, עלינו רשמית". בני הזוג בנו את ביתם בירושלים, שם הם מתגוררים עד היום. "חוץ מסבא וסבתא שלי שגרו כאן ואחות של בעלי שגרה באפרת, כל שאר בני המשפחה מתגוררים בחו"ל".
צבא: בתה למדה במדרשת לינדנבאום ושירתה בצה"ל כמפקדת בחוות השומר. בנה הקטן לומד היום בישיבה באלון שבות. בעתיד, כך היא מקווה, יהיה לוחם בצה"ל.
התקווה: כשהיא שומעת את שירת ההמנון היא מרגישה בבית. "כשעלינו לישראל ושמעתי את התקווה, זה התחבר לי שסוף סוף הגענו. השיר הזה היה בשבילי משהו מיוחד. עכשיו כשאני שרה את זה כאן ואני מבינה את כל המילים, זה הרבה יותר מיוחד".
פוטבול: תתפלאו, אבל גם בארץ יש פוטבול מקצועי. המשחק, שמזוהה עם התרבות האמריקנית, פורח גם בארץ בליגת מקצועית. בתה רחל היא אחת משחקניות נבחרת ישראל בפוטבול נשים (גם זה קיים). "בעוד שבועיים היא יוצאת עם הנבחרת לאליפות אירופה במדריד".
אמי"ת: ארגון נשי אמי"ת (ארגון מתנדבות למען ישראל ותורה), שהוקם בארצות הברית על ידי בתיה גוטספלד, חוגג השנה 90 שנה להיווסדו עם כ‑40 אלף חברים מכל העולם. בשנתיים האחרונות משמשת יפי כיושבת ראש הארגון בהתנדבות. "גם סבתא וגם אמא שלי היו נשות אמי"ת", ולכן היא בסך הכול ממשיכה את השושלת. "אמי"ת הוקם כארגון יהודי נשי, ועד לפני שנים אחדות גברים לא הורשו להיות חברים בעמותה, אבל בשנים האחרונות פתחנו את השורות גם לגברים", היא אומרת. היום לומדים במוסדות החינוך של רשת אמי"ת אלפי ילדים, רוב המוסדות (70 אחוזים) נמצאים בפריפריה.
חינוך: ביומיום היא עובדת כיועצת ארגונית פדגוגית בבית הספר 'אוולינה תהילה' שבירושלים, וזו משרתה העיקרית. את שאר זמנה היא מקדישה לאמי"ת בתחומים שונים, כמו עזרה בגיוס כספים, עידוד החדשנות הפדגוגית ושיפור תכני הלימוד. "ככה היה לי הרבה יותר קל להיכנס לתפקיד. אני אומרת לתורמים שלנו שאם אכפת לך מבית הכנסת אז אתה צריך להשקיע זמן וכסף, אם אכפת לך מהחינוך אתה צריך להיות מעורב, ואם אכפת לך מעם ישראל אתה צריך להשקיע באמי"ת".
זמן: בשביל יפי מדובר במצרך נדיר. היא עסוקה משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות הקטנות של הלילה. "אין זמן, אבל לי זה מאוד ברור שלאדם עסוק תמיד ייתנו יותר עבודה. אם אתה רוצה לתת למישהו לעשות משהו, כדאי שתיתן את זה לאדם שאין לו זמן. ככה אתה יכול להיות בטוח שהוא יעשה את זה".
סינדרום ירושלים: גם היום, 17 שנים אחרי שעלתה ארצה (בשבת האחרונה הם חגגו את התאריך המדויק), היא מתרגשת בכל פעם שהיא צועדת ברחובות ירושלים. "אמנם בעלי צוחק עליי, אבל כשאני הולכת בעיר העתיקה אני תמיד מביטה סביבי ואומרת: 'איך זכיתי לגור בירושלים'. כל פעם זה חדש לי ואני מופתעת מזה". היא מתגוררת בשכונת בקעה בקהילה מעורבת של ישראלים, אמריקאים ועולים מאירופה. "יש לנו קהילה מאוד תומכת".
בלי פוליטיקה: לא רואה את עצמה מעורבת אי פעם בפוליטיקה, אלא בחינוך בלבד. "אני אעבוד עם כל מי שיכול לעזור לעם ישראל ולילדים שלנו". ואם שר החינוך נפתלי בנט יתקשר להציע הצעה פוליטית? "אותי זה יצחיק אם אקבל טלפון כזה. אבל מה שבטוח הוא שיש לי מה להגיד על חינוך, ואני יכולה להגיד לו כמה דברים".
חינוך יצירתי: תחום החינוך בבית הספר צריך להיות של המורים, אבל כדי לנהל בית ספר בצורה טובה צריך מישהו שהוא יותר ממורה. "במערכת החינוך צריך הרבה יותר אנשים שחושבים מחוץ לקופסה. לפני שבוע שמעתי את נפתלי בנט אומר את זה, ואני ממש מסכימה".
סבתא סורגת: סריגה היא אחד הדברים האהובים עליה. אבל לא סריגת כיפות כנהוג במגזר, אלא דווקא שמיכות לילדים. "כשאני רוצה לנקות את הראש, אני יושבת לסרוג".
אם לא חינוך: מדי פעם עולות בראשה מחשבות מה היה קורה אילו מסלול החיים היה לוקח אותה למקום אחר, אבל היא עדיין לא יודעת מה היא הייתה עושה. "יש לי כל מיני מחשבות, אבל לא משהו קונקרטי. פעם חשבתי שהייתי משקיעה בדוקטורט, אבל היום זה יותר בכיוון של משהו יצירתי. עדיין לא יודעת בדיוק מה".
ובמגרש הביתי:
פותחים את היום: אחרי השקמה מוקדמת והתארגנות מהירה היא מכינה לעצמה כוס קפה ענקית - ושותה אותה בדרך לעבודה. "אני מתחילה את העבודה בשבע ורבע בבוקר, אז גם להכין קפה זה לא תמיד פשוט אבל אני חייבת".
דיסק באוטו: אין. את הדרך לעבודה וממנה היא מעבירה בדרך כלל עם גלגלצ. "כדי שיהיה רעש רקע ברכב, ולא בגלל אהבה לתחנה. למדתי לאהוב מוזיקה ישראלית, אבל אין לי ז'אנר שאני אוהבת במיוחד".
שבת: עמוסה באורחים ובמשפחה. "ביום שישי אני מבלה המון זמן במטבח ואני מאוד נהנית. זה חלק מהיצירתיות שלי, וגם עוזר לי להוריד את המתח מכל השבוע".
עתים לתורה: אין שיעור שהיא הולכת אליו בקביעות. "פה ושם אם אני שומעת שיש שיעור טוב בשכונה, ויוצאת להקשיב וללמוד".
אוכל: אוהבת הכול, מסושי ועד סטייק אנטריקוט. "למעט עגבניות וחצילים, אני אוהבת הכול. אני אוהבת אוכל טוב".
אחזקת הבית: עושה כמעט הכול, ופעם בשבוע מגיעה עוזרת להשלמות קטנות. "אין בבית ילדים קטנים, ולכן כשאני חוזרת אחרי יום שלם, הוא נראה אותו דבר".
מפחיד: "דברים קטנים מפחידים אותי. הדאגה שלי היא רק על דברים שאני יכולה לשנות, אבל דברים שגדולים ממני אין לי פחד מהם". ולכן הסכם הגרעין מול איראן או טילים מעזה לא מפחידים אותה.
דמות מופת: בתיה גוטספלד, מייסדת אמי"ת. "בכל פעם שאני חושבת על המקום של נשים לפני 90 שנה, אני נדהמת מחדש. זה מדהים שאישה יהודייה מארצות הברית הקימה בעצמה ארגון שפועל ומשפיע כל כך עד היום - כל כך הרבה שנים אחרי כן. היא לא הייתה אישה פוליטית אלא אישה דתייה פשוטה. אני מקבלת השראה מזה שאדם אחד יכול לשנות את כל העולם, ובלי פוליטיקה".
פנאי: "שעות פנאי? הגזמת. אני עובדת כל כך הרבה". אבל כשאני מתעקש היא מוצאת משהו. "המון אפייה ובישולים וגם סריגה. זה משהו שנותן לראש שלי פשוט לנוח ובלי לחשוב על כלום".
משאלה: מקווה להמשיך בתחום החינוך עוד שנים ארוכות, ובדברים שהיא אוהבת לעסוק בהם. "אני מאחלת לעצמי הרבה זמן לבלות עם הילדים וההורים שלי. המשפחה ממש חשובה לי".
כשתהיי גדולה: "אני רוצה להזדקן עם בעלי למשך הרבה שנים. זה מספיק לי".