"בבקשה לא, בבקשה לא", התפללתי בלחש כשהמורה סקרה את הבנות בכיתה.
לידה עמדה הילדה החדשה לאה, והמורה חיפשה ליד מי להושיב אותה.
רק לידי וליד שלומית היה מקום פנוי, ואני כל כך לא רציתי שהמורה תושיב את לאה לידי.
השנה החלטתי שאני רוצה להיות במרכז העניינים של הכיתה. עד היום הייתי באמצע: היו לי כמה חברות, אבל אף פעם לא קיבלתי החלטות שכולן הסכימו להן, לא עמדו סביבי והקשיבו לסיפורים שלי או ביקשו לשבת לידי בהסעה. ביום הראשון ללימודים החלטתי שאני פותחת שנה חדשה לגמרי: אני אהיה מקובלת יותר, כולן ירצו להיות חברות שלי והמעמד שלי בכיתה יעלה בכמה דרגות. הדבר האחרון שהייתי צריכה בשביל התוכנית שלי הוא שלאה החדשה הזאת תשב לידי. אני בטח אצטרך לעזור לה כל הזמן בלימודים, לגרום לה להשתלב בכיתה ואני שוב אשאר מאחור.
"הנה, מצאתי ילדה נחמדה מאוד שתשמח שתשבי לידה", אמרה המורה ללאה, וכיוונה אותה – בטח כבר ניחשתם – הישר אל הכיסא הריק שניצב לידי. ניסיתי לחייך חיוך מאולץ אל לאה, שנראתה ילדה אפרורית ומשעממת לגמרי. בטח לא מישהי שתהיה החברה הכי טובה שלי, או אפילו לא קרוב לזה. אמרתי בלבי שלום לחלומות שהיו לי לשנה הזאת, והתכווצתי במקומי באכזבה.
אחרי בית הספר קפצתי לדודה שלי ורד, שביקשה שאקח ממנה משהו לאמא שלי. היא הגישה לי כוס שתייה קרה, וכהרגלה – זיהתה בקלות את מצב הרוח שלי. "אז מי העז להעליב אותך ביום הראשון בבית הספר?" שאלה בהשתתפות. נאנחתי וסיפרתי לה על לאה החדשה שהתיישבה לידי והרסה לי את כל התוכניות. דודה ורד נראתה לרגע כאילו היא חולמת בהקיץ. "הכול בסדר? אמרתי משהו לא טוב?" שאלתי אותה. היא התנערה ואמרה: "אני רוצה לספר לך סיפור".
"הייתי ילדה בכיתה ו' בבית הספר בקיבוץ שבו גרתי. כולנו היינו דומות זו לזו בהרבה דברים, עד שיום אחד הגיעה אלינו גאולה. היא עלתה לארץ מתימן ממש כמה ימים קודם לכן ובקושי דיברה עברית, נראתה שונה לגמרי מכל אחת מאיתנו, וגם לדיבור שלה היה מבטא מוזר. אף אחת מאיתנו לא רצתה להתחבר איתה ובטח שלא לשבת לידה. אבל בסוף המורה הושיבה אותה ליד דליה. דליה כעסה והצטערה כל כך שהושיבו לידה את גאולה התימנייה, העולה החדשה, שהיא פשוט הורידה את הראש על השולחן והחלה לבכות. כך ישבה כמעט כל היום, עד שהלכנו הביתה.
"גאולה, למרבה הפלא, לא אמרה כלום. היא לא נעלבה מתגובתה של דליה, פשוט ישבה שם לידה בשקט וחייכה. למחרת דליה התיישבה בפנים זועפות ליד גאולה, ובקושי הסתכלה עליה. גאולה המשיכה כרגיל, כאילו כלום לא מפריע לה. ככל שעברו השבועות הסתבר שגאולה הייתה ילדה חכמה ומוכשרת: היא השלימה את החומר בחשבון ובאנגלית במהירות ואף ידעה להסביר לבנות מתקשות. היא למדה במהירות את השפה, ואז התגלה לנו הכישרון המופלא שלה בסיפורים, הצגות ובדיחות. לאט לאט היו מתקבצות סביבה הבנות בכל הפסקה, וגאולה הייתה מספרת במבטא תימני סיפורים מצחיקים מהמקום שממנו הגיעה, מדברים שקורים אצלה בבית ועוד.
"דליה התחילה להשתנות. היא כבר חייכה אל גאולה בבוקר, הציעה לה מהעוגה שהביאה להפסקת עשר, ופעם אפילו הזמינה אותה אליה הביתה אחרי בית הספר. חלפו שנים. בסוף כיתה י"ב דליה וגאולה היו החברות הכי טובות, צמד חמד שאי אפשר להפריד אפילו לרגע. גם בשנים שלאחר מכן, כשכל אחת הייתה במקום אחר, הן תמיד שמרו על קשר. ואת יודעת מה קרה בסוף?" שאלה אותי דודה ורד, "דליה שידכה לגאולה את אחיה הגדול, והיום הם נשואים באושר עם שבעה ילדים. אז", דודה ורד סיימה ופנתה אליי בחיוך, "את בטוחה שזה כל כך נורא לשבת ליד לאה?".