כמו הרבה דברים טובים שנולדו דווקא מתוך משברים, גם החיבור של מיכל לאופר לתחום המשחקים  החל דווקא מתוך מצוקה אישית. זה קרה אחרי שזכתה להצלחה מקצועית כמעט בכל נקודה שבה נגעה, ובפרט בתפקידה כמנהלת מותגים בערוץ הילדים.

"נקלעתי למשבר אישי", היא מספרת, ומבקשת לא להרחיב לגבי מהותו. "לא מצאתי מזור לנפש שלי. הלכתי גם לפסיכולוגית שלוש פעמים, אבל בגלל שאני אדם ורבלי ואין לי סודות, וממילא יש לי המון חברים שאני משתפת אותם, אז אצלי זה לא עובד. לא מצאתי את הפתרון. הייתי עצובה, הייתי מותשת. זה היה סבל. אז גם הבנתי מה זה כאב נפשי. לפעמים אתה מעדיף שלא יהיו לך ידיים ורגליים, ורק שלא יהיה לך סבל נפשי".

מתוך אותו חור שחור בנפש הגיעה לאופר אל המרכז לקבלה, אבל תוך זמן קצר יחסית עזבה: "לא התחברתי להנה-מה-טוב-ומה-נעים, וגם לא למיסיונריות". כעת היה לה יעד ברור ומדויק יותר: היהדות עצמה. "תקופה קצרה אחרי שהתחלתי ללמוד קבלה, למדתי במקביל את 'שיטת המגירות' אצל מיכל פרץ, אשתו של הרב הראשי לצה"ל, הרב רפי פרץ. באותה תקופה למדתי קבלה, למדתי מגירות ועשיתי יוגה. בקיצור, הייתי פרוז'קטור של אורות", היא צוחקת. "במקביל קניתי מותגים באופן עצמאי – זיהיתי את הדבורה מאיה ביריד בחו"ל וקניתי את הזכויות שלה ושל עוד כל מיני דמויות. בארץ מכרתי את הזכויות והתפרנסתי מזה. היומיום שלי היה יכול להיות שיעור יוגה, אחר כך קצת עבודה, ובערב הייתי לומדת קבלה או הולכת אל מיכל פרץ".

השינוי הגיע בעקבות פגישה עם מכר שעובד בתחום הצעצועים. הוא זיהה את החיוביות שקרנה מלאופר בעקבות ההתקרבות ליהדות, ושאל לשלומה. היא התביישה להגיד שלימודי יהדות מעסיקים אותה בימים אלה, אבל נפתחה בהמשך. אותו מכר העלה רעיון שגרם לה לחשב מסלול מחדש: "למה שלא תיצרי משחק שקשור ליהדות?" הציע. היא, שבאותה תקופה עדיין הייתה קשורה למרכז לקבלה, ניסתה לעניין אותם ברעיון, אבל כשקיבלה איום מרומז על תביעה סביב זכויות יוצרים ("לא הבנתי. כאילו מה, יש למרכז לקבלה זכויות על ספר הזוהר?"), הבינה עם מי יש לה עסק, וניתקה את הקשר עם המקום.

בחיפוש אחר שמחה פנימית

מעיניה של מיכל לאופר, 44, אם לשניים, המתגוררת בקיבוץ הגושרים, ניבט זיק מלא חיות. היא קצת רוצה לטרוף את העולם.

ברור שיש לה עוד הרבה פוטנציאל שטרם מומש (בעיקר באגף הדתי-חרדי של המפה), אך גם ברור שהיא יצרה נישה מעניינת והצליחה לקדם אותה באמצעות כישורי השיווק שלה. ועדיין, מצד שני, רואים שלמרות גילה הלא מופלג היא עברה לא מעט בחיים. יש בה פיכחון קצת זהיר, קצת עייף, כזה שראה כבר את הכול, אבל עדיין רוצה לשתות את החיים בקשית ולעשות את זה בגדול, אם אפשר.

קצת היסטוריה: מיכל לאופר גדלה בהרצליה, שירתה בצבא כקצינת מודיעין, עבדה כדיילת אוויר ולמדה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת. בהמשך החלה להשתלב בעולם העיתונות, ובפרט בעיתון הפקס הברנז'אי 'פורום שיווק'. לאחר מכן עבדה בשיווק מכירות של מוצרים לתינוקות, ובאופן כללי החליפה מקומות עבודה רבים. "לא מצאתי את המקום שלי בשום מקום", היא מודה. "עבדתי בחברת צעצועים, ואחר כך במותגים שמייצגים את באטמן ועוד. חוץ מערוץ הילדים, שהיה התפקיד האחרון שלי כשכירה בתפקיד מנהלת המרצ'נדייז (מוצרים נלווים – ד"כ), לא שרדתי בשום מקום לאורך זמן. היה לי מין ריטואל קבוע: בהתחלה התפקידים היו מעניינים, מרתקים. באתי בכל כוחותיי ועם אנרגיה גבוהה. הבאתי תוצאות גדולות, ואז הרגשתי שמשעמם לי. הקושי בסדר היום והיכולת לקבל מרות מאנשים שלא בהכרח הערכתי גרמו לי לעבור הלאה כל הזמן. החברים והמשפחה אמרו לי תמיד 'אלה החיים, את יודעת. קמים, הולכים לעבודה, ממשיכים בשגרה', אבל היה לי קשה ליישם את זה. בערוץ הילדים היה לי תפקיד הכי צבעוני ומדהים בעולם, אבל בבוקר הייתי קמה ואומרת 'וואו, מה מחכה לי היום'. זה לא היה פשוט".

מה בעצם שיתק אותך באותם מקומות עבודה?

"אנשים השתיקו אותי כל החיים. אני מדברת בקול רם, עושה תנועות, תזזיתית. בזמנו הייתי מספיקה תפקיד של שלושה אנשים עד אחת בצהריים. אהבתי מאוד לעבוד בעולם הילדים. ילדים זה כיף. אבל יש בי מהירות שלא מתאימה לכל מקום. לא התאים לי לעבוד למשל בבנקים או במקומות רציניים. כנראה שגם רציתי משמעות מעבר".

לאופר מספרת שהיא הייתה די מיוסרת סביב כל נושא הקריירה, למרות ההצלחה החיצונית. היא חיפשה רעיונות לשמחה פנימית יותר, ושקלה אפילו להיות מפעילת ימי הולדת. בסופו של דבר, מתוך החיפוש, החליטה להתפטר מערוץ הילדים למרות שלא היה לה קצה חוט לעתיד.

סתם באת והתפטרת?

"כן. הם יצאו שם ממש מכובדים. למרות שהתפטרתי, נתנו לי תנאים טובים לפרישה. בהמשך היו לי רעיונות למכור בובות של מותג שייבאתי באופן עצמאי. לאחר מכן המפיק אלעד קופרמן לקח אותי לעונה השנייה של 'האח הגדול' ב'קשת'. עשיתי שם את כל שיתופי הפעולה המסחריים, ובמקביל נקלעתי לאותו משבר אישי, שבעקבותיו החלטתי לעזוב את הכול. ממש את הכול".

העזיבה, אגב, כללה גם את אזור המרכז. היום לאופר ובן זוגה מתגוררים בקיבוץ הגושרים שבצפון. "עברנו לצפון כחלק מהתהליך של לחפש מקום שבו נוכל לחיות חיים טובים יותר. אני אוהבת לחיות פה, אבל אין לי כאן חיבור רוחני. עד לפני שנתיים גרנו ברעננה, ושם הייתי הולכת למיכל פרץ, שזה מין ויטמין רוחני. עדיין אין לי מורה רוחני. חסרה לי כאן מאוד הרוח".

"הנתינה פתרה לי בעיות"

במקביל לתהליך ההתקרבות ליהדות, שעדיין אי אפשר לקרוא לו חזרה בתשובה ("התהליך איטי אצלי, אבל בהחלט נמצא בהתקדמות"), החלה לאופר לעבוד על משחקי הקופסה שלה, המבוססים בעיקר על ערכים ורצון לגרום לתקשורת בין-אישית משופרת. הראשון בסדרה, "נתת – קיבלת", נוצר בלי שום מודל עסקי, אבל עם הרבה רוח. "למדתי בחיי שהתנהגות מסוימת, נתינה-קבלה, פותרת לי בעיות ועושה לי חיים מאושרים", מספרת לאופר, "והרגשתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה. כי למה בעצם רק בגיל 40 זכיתי ללמוד, תודות ליהדות, שאם אדם משתדל להיות טוב, לתת ולעזור, לצמצם לשון הרע וכעסים – יהיו לו חיים יותר טובים? לא לימדו אותי את זה בבית הספר, באוניברסיטה ובכלל בחיים. היה לי רצון לגרום לילדים להבין את זה בגיל צעיר".

עד כדי כך לא הייתה הבנה רוחנית כזו במסלול החיים שבו גדלת? התובנה הזאת די מובנת מאליה.

"זו האמת, רק לקראת גיל 40 התחלתי להבין מה קורה בעולם הזה. תמיד ברחתי. בזוגיות אתה רב – ונפרד מבן הזוג. חבר פגע – אתה מתנתק ומפסיק להיות בקשר. אם העבודה קשה – אתה מתפטר. לא אומרים לך במילים, אבל היום בחברה הכללית המסר הוא 'תסיים בגרות, תהיה קצין בצבא, תלמד לתואר, תתחתן'. לך במסלול. אבל בעולם האחר, עולם הרוח, מלמדים אותך איך לחיות את החיים בצורה מאושרת, מעבר לתבניות החומריות. איך להיות מאושר, מסופק, שמח באמת. תיתן – תקבל.

"בהדפסה הראשונה של 'נתת – קיבלת' הדפסנו 3,000 משחקים. לנתח את הכמות הגבוהה בצורה אנליטית אי אפשר. זה היה כשכולי הייתי פרוז'קטור מואר. התחלתי להסתובב בחנויות, ופשוט מכרתי. היום זה נראה לי הזוי שהלכתי ככה חנות-חנות. נפנפתי בזה שעבדתי בערוץ הילדים והראיתי שאני מבינה עניין, כדי שלא יחשבו שאני איזו הזויה. מכרתי פה שני משחקים, שם שישה, ואם מכרתי 12 משחקים בחנות אחת – הייתי בכלל בעננים. הייתי קצת בטלוויזיה, התראיינתי ב'לאישה' ועוד, וזה תפס".

הרגשת שליחות, או שבעיקר ניסית להמציא את עצמך מחדש?

"לא ידעתי בכלל שאני איזו שליחה כזו. עשיתי בסך הכול משחק כדי ללמד את הילדים נתינה וקבלה. במבט לאחור אני מבינה שבגלל שיש בעולם מגמה של חיפוש – אנשים מחפשים אמת. הפנייה שלי הייתה בעיקר לעולם החילוני, אבל בפנים הסתתרו מסרים יהודיים שיכולים להשתלב גם עם אמירה אוניברסלית".

עם כל הכבוד למשחקים ולערכים, היום בעולם השפע צריכים מרכיבים קצת אחרים כדי להתקדם, לא?

"היום מרוב שפע, אתה נכנס לחנות צעצועים ורואה ילדים צורחים על הרצפה כי לא קנו להם את המשחק הכי יקר. יוצא שכולם מתוסכלים, גם הם וגם ההורים. מיכל פרץ אומרת ששפע זה אותיות פשע. אנשים התחילו להבין שהשפע הזה לא מוביל לשום דבר, והיום הם מחפשים יותר רוח, תוכן, משהו חיובי. אל תוך החלל הזה נכנסתי. בתוך תקופה קצרה, בערך שלושה-ארבעה חודשים, מכרתי את כל 3,000 הקופסאות. הדפסתי עוד 5,000, ואז התחלתי לעבוד עם סטימצקי. כעבור כמה חודשים גם הכמות הזאת נגמרה. איש מקצוע שעובד בחברת משחקים אמר לי 'מיכל, המספרים האלה לא מובנים מאליהם. זה להיט'".

לאופר הוציאה משחק נוסף של "לתת ולקבל", הפעם בגרסה המותאמת לגילאים נמוכים יותר, בלי צורך בקריאה, ומשם החלה זרימה של משחקים מעניינים. האחרון שבהם, "לחשוב טוב", הוא משחק קופסה שמרגיל את הקטנים לחשוב באופן חיובי על החיים, על אחיהם, על סיטואציות שונות שקורות להם, והכול בליווי גימיקי של משקפיים ורודים המצורפים למשחק.  

"היום אנחנו מעמידים בחנויות המשחקים מדף שלם של משחקים בנושאי ערכים", מסמנת לאופר את ההישג הראשון שאליו הגיעה. "אלה משחקים מחנכים, שנותנים לילדים כלים לחיים מאושרים. מלמדים אותם ערכים, כמו נתינה וקבלה. יש משחק שמברר מה הילד רוצה באמת, יש משחק שמבטא רגשות, יש משחק שמחזק חשיבה חיובית וכן הלאה. המשחק הבא שלי יהיה בנושא קבלת האחר, עם תמונות של ילדים נכים, אוטיסטים וכו'. חידוש נוסף הוא שלפני שנתיים הוספתי מוצר נוסף לעסק – סדנאות עם המשחקים שלי בבתי ספר, במתנ"סים, בספריות, בחינוך בלתי פורמלי ועוד. יש פעילות מאוד חמודה של שעה ורבע, וגם התחלתי לתת הרצאות על כל החזון הזה של נתת-קיבלת".

"להאיר איפה שכבוי"

תוך כדי ריאיון מפוזרים על השולחן המשחקים השונים, ואני מעיין בהם בתשומת לב. מיכל מציעה שנשחק בקטנה, ואחרי סיבוב קטן אני מתחיל להבין למה הם מצליחים – הם פשוט מוציאים מאיתנו דברים שלפעמים נשכחים בפינות הלב. יחד עם זאת, אני מתחיל להבין גם שיש כאן החמצה בפנייה לקהל הדתי. חלק מהאיורים גבוליים מבחינת צניעות, וגם חלק קטן מהתוכן – שאלות שעוסקות למשל בטלוויזיה – פחות מתאים, שלא לדבר על ההחמצה במגזר החרדי. לפי ההיכרות שלי עם המגזר, בבני ברק ובאלעד היו שמחים למשחקים כאלה, אם רק היו מגיעים במעטפת המתאימה.

"ברור שאני רוצה להפוך את המשחקים ליותר מתאימים לדתיים", מבטיחה לאופר, "המטרה המקורית שלי הייתה בעצם להאיר איפה שכבוי, אבל בפועל, במקום שבו יש קצת יותר אור – במגזר הדתי – גילו אותי אפילו יותר. הבנתי לאט לאט מי הקהל שלי, שהכי מבין אותי, הכי מתחבר. אם אני עוצמת את העיניים, אז אישה דתייה שהיא אמא להרבה ילדים והרבה פעמים עוסקת בחינוך, היא קהל היעד שלי בה"א הידיעה, בראש כל הקהלים האחרים. בהמשך כמובן שאני מתכננת להוציא את המשחקים בגרסאות מותאמות לקהל הדתי".

אז לאופר מתעניינת ביהדות, מייצרת משחקים ששאובים מתוך עולם הערכים היהודי, ובאופן כללי מפגינה חיבה גדולה מאוד לכל דבר שריח יהדות נודף ממנו. אני מנסה לברר בעדינות מה עוצר אותה מלהגדיר את עצמה כבעלת תשובה באופן מלא, ונתקל ברגעים ארוכים של שתיקה ומחשבה. "עולים לי  שני דברים", היא אומרת מקץ דקה ארוכה, "האחד, אני יודעת שזה רק תירוצים, אבל זה המחסום שלי: יש לי ילדה שהיא לא דתייה ובן זוג לא דתי, למרות ששמרנו ביחד כמה שבתות. גם המשפחה המורחבת לא מתחברת. אמא שלי למשל לא יודעת ששמרתי כמה שבתות. אני לא שומרת קבוע. הייתי מאוד רוצה, אבל לוגיסטית זה עדיין לא קל לי. אני צריכה פשוט להחליט ולהגיד 'אני שומרת שבת'. אני לא מצליחה להגיד את זה לעצמי, לחברים ולסביבה.

"שנית, למרות שאני יודעת שזה הבל הבלים – יש עניין של להפסיד. אם יש אירוע משפחתי בשבת, מה אגיד להם, שאני לא יכולה להגיע? אני מפחדת מריבים וכאלה. זה פרויקט שצריך כוח אליו, אבל אני מוכנה אליו ורוצה אותו. את התיאוריה אני כבר יודעת, כמו מדעי התזונה. אבל כשאתה צריך בפועל להפחית בפחמימות ולאכול יותר ירקות בחיי היומיום, זה אחרת".

אפרופו היחסים עם היהדות, שמתי לב שבריאיון עם קובי מחט בערוץ 2, לפני כמה שנים, לא הזכרת יהדות בהקשר למשחקים ולעולם הערכים שעומד מאחוריהם. זה היה בכוונה?

"בוודאי שבכוונה. בהתחלה היה לי לוגו של 'Play קבלה', אבל יעצו לי שעדיף לא להזכיר את הקבלה, כדי לא ליצור התנגדות. בהמשך לכך, בהתחלה הייתי מסתירה ממש את כל החיבור היהודי. גם כשאני מגיעה להתראיין במקומות מסוימים, או כשאני מדברת עם לקוחות מסוימים, לא תמיד אציין את הצד היהודי, כדי לא ליצור התנגדות. אמנם אני שואבת את התוכן מהיהדות, אבל זה הרי לא בנושא שנת שמיטה או פאזל בית המקדש, אלא עם רוח כללית יותר. יחד עם זאת, עם השנים, ככל שראיתי שהמשחקים מצליחים ואנחנו מוכרים עשרות אלפים – לפני שנה חצינו את ה‑50 אלף – הביטחון שלי הולך וגדל. לכן היום אני פחות מסתירה את זה. אני יודעת מה המשחקים שווים, ובכלל, היום הרבה יותר אנשים מחוברים ליהדות, לתורה ולרוח, מאשר בעבר. לכן אני יותר מזכירה את ההקשר. אבל עדיין, לא בכל מקום אעמוד ואצעק את זה".

אז היא לא תצעק יהדות, אבל הדברים הכי מהדהדים של לאופר הם סביב מצב הדור בכל הנוגע לרגשות, קשב וריכוז. "כל הורה רוצה שהילד שלו ידבר על רגשות. גילינו הרבה פעמים שהקהל של משחקי הקופסה מורכב מאנשי מקצוע שמטפלים בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, כמו גם מורים, יועצות חינוכיות, פסיכולוגים ועוד. לילדים יש היום הרבה בעיות – ויסות רגשי, הפרעות קשב ובעיות רגשיות שונות. ההורים לוקחים את הילדים לאבחונים, ומחפשים להם בעיות. זה מחבר אותי לתחילת הדרך שלי, שבה הרגשתי שאנשים מחפשים תרופות למחלות בלי להסתכל קצת יותר לעומק. כי הרי התיקון לאו דווקא נמצא שם, אלא התיקון הוא שלהורים יהיה יותר זמן להיות עם הילדים. אם האמא עצמה תיתן תשומת לב – לא יצטרכו לתקן את הילדים כל היום אצל אנשי מקצוע. אני מברכת את אנשי המקצוע, יש ביניהם גם צדיקים גדולים. אבל היום בגלל תרבות המסכים, ובהמשך לכל העולם הזה שהולך לתוהו ובוהו, יש לא מעט בעיות עם הילדים. אני מאמינה שאם הורים יבלו קצת יותר עם ילדיהם בשיחות, במשחקים או בחוויות משותפות, במקום לשלוח אותם למסכים או לאבחונים, זה ממילא יפתור הרבה בעיות".