מבול המאמרים, הדיווחים, הפאנלים והנאומים המבטאים את הבהלה ממה שזכה להגדרה ה"הדתה" בשורות צה"ל, מלווה אותנו בשנים האחרונות בסיועו המוגבר של עיתון 'הארץ'.
כל אירוע שבו תובעים חיילים דתיים מהמסגרת הצבאית שמירה על כללי הלכה המעוגנים בפקודות מטכ"ל, זוכה מיד לפוקוס תקשורתי. מומחים ומומחים מטעם עצמם לעולמה של הציונות הדתית מוזמנים לפורומים שונים, גם בשורות הצבא, על מנת לדון ולהתריע מפני מה שנראה בעיניהם כניסיון ההשתלטות של חובשי הכיפות הסרוגות על עמדות מפתח בצבא ומחוצה לו, תוך הדחת האליטות הישנות.
חצי המתקפה הזאת מופנים גם כלפי מוסד הרבנות הצבאית, שלטענת כתבים מובילים ב'הארץ' ומומחי אקדמיה, חורגת זה מכבר מגבולות תפקידה. בעיניהם, תפקידה של הרבנות אמור להסתכם בהנפקת לולבים בסוכות, הכשרת מטבחים לקראת הפסח, הדבקת דפים שנתלשו מסידורים וחומשים ומשימות מעין אלה, ותו לא. עיסוק בזהות יהודית, מורשת ורוח לחימה הוא בעיניהם משימה המוטלת לפתחו של חיל החינוך ובעלי תפקיד אחרים בצה"ל.
בהלה באליטות הישנות
ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי (40), ראש החוג ללימודי אזרחות במכללת אפרתה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, מבקש להוכיח בספרו החדש כי חצי הביקורת ששוגרו לעבר הרבנות הצבאית נורו מבלי לבדוק אם זהו האויב, ואם אכן מדובר באויב שכובש לו עוד ועוד טריטוריות לא לו, כפי שהדבר מצויר בתקשורת.
הספר 'בפקודת הרבנות' החל בעבודת הדוקטורט של קמפינסקי, איש הרבנות הצבאית בעברו, שבחר לעסוק בתמורות שחלו במוסד הוותיק הזה מתוך היכרותו האישית עם פעילותו ועם אנשיו ובכיריו. היה זה לפני כעשור, הרבה לפני בהלת ה"הדתה". קמפינסקי היה משוכנע שהנושא שבחר לעבודת הדוקטורט שלו נמצא עמוק בתוך הקונצנזוס, אך להפתעתו ככל שחלפו השנים גבר השיח סביב תפקודה ומעמדה של הרבנות הצבאית, כמו גם של העומדים בראשה, והדוקטורט שלו התברר כנוגע בעין סערה.
לאחר שבחן את ההיסטוריה של הרבנות הצבאית מאז ימיה הראשונים, ולאחר שעקב אחר התמורות שחלו ברבנות הצבאית תחת פיקודם של ששת הרבנים הצבאיים הראשיים מאז הרב גורן זצ"ל ועד הרב רפי פרץ, הוא משוכנע ש"שיח ההדתה מתבסס על ראייה מאוד צרה של המציאות", כלשונו. לטעמו, "קיימת טעות אופטית. אנשים רואים חיילים שלא רוצים לשמוע שירת נשים או שומעים על כפייה של הרבנות הצבאית שלא להכניס סנדוויץ' לא כשר למחנה, ומפרשים את זה כהדתה. אבל יש כאן תהליך מורכב שלא קשור לרבנות הצבאית, אלא להיבטים נוספים".
פרט לכך, מסביר קמפינסקי, ההיסטוריה העובדתית של מוסד הרבנות הצבאית ושל תפקוד הרבנים שעמדו בראשה מגלה שכמעט אין חדש תחת השמש. הרב גורן, הוא מספר, נקט באופן חריף בדרישה להנחלה וליישום של הוראות הדת בשורות הצבא, "גם בגלל האישיות המיוחדת שלו, גם בגלל התקופה הארוכה שבה כיהן כרב צבאי ראשי, 23 שנים, וגם בגלל שהיה הרבצ"ר הראשון, ומתוקף כך היה צריך להניח תשתית קשוחה של הכללים והנהלים, לקבוע את הכללים ולדאוג ליישומם. אבל גם הרבנים פירון ונבון שבאו אחריו נהגו כך".
להערכת קמפינסקי, אחת הסיבות המרכזיות לבהלת ההדתה היא החשיפה התקשורתית של כל פרט שמתרחש בכל בסיס או מוצב נידח. כשהנגישות של חיילים לכלי התקשורת גבוהה כל כך, וכשכוחה של התקשורת בהעצמת אירועים גדול כל כך, לא פלא שכל קבילה של חייל שמבקש לגדל זקן והדבר נאסר עליו נראית כמו מתקפה דתית של ממש. אם נוסיף לכך את הגידול הטבעי של מספר החיילים הדתיים ושילובם הגדל ביחידות הקרביות, כמו גם בקצונה, נוכל להבין את מקור הבהלה במעוזי האליטות הישנות.
"בעבר, כשלא היו כל כך הרבה חיילים דתיים בצבא, אכיפת המשמעת הדתית לא נתפסה כמאיימת. היום, כשיש אחוז גבוה של דתיים ופרשות קטנות זוכות לנפח תקשורתי רחב, זה נותן תחושה שיש הדתה", אומר קמפינסקי, אשר משוכנע שסיפורים כאלה היו גם בעבר, כמו גם עצם קיומן של ההנחיות המטכ"ליות המחייבות את שמירת גדרי ההלכה בצה"ל. דוגמה לכך הוא מוצא במאמר שפרסם העיתונאי רן אדליסט ב'מעריב אונליין', ובו לגלג על הלכות מרפאה בשבת. "הוא בסך הכול קרא מאמר שמתאר איך צריכה להתנהל מרפאה צבאית בשבת ומצא לנכון ללגלג על הדברים, אבל כל ההנחיות הללו היו גם בעבר. אין שום חדש".
אם משהו במציאות הצבאית משתנה זו המציאות עצמה ולא הרבנות, משוכנע קמפינסקי, וזו לא רק הכמות המספרית של החיילים הדתיים. לדבריו, צעירים שומרי מצוות מגיעים כיום לשירות הצבאי בגישה שונה מאשר בעבר. אם לפני שלושה וארבעה עשורים הם הרגישו כמו אחד מאחרוני הקרונות של הרכבת הצבאית, הרי שהיום הם חשים בנוח כשהם מתרווחים באחד הקרונות הקדמיים ואף בקטר עצמו. המציאות הזאת בהחלט מפחידה חלקים מהציבור החילוני, אומר קמפינסקי, שמעיר כי לצד החוששים "שמעתי גם קולות ניטרליים יותר, קולות באקדמיה, ששואלים מי אמר שזה רע כל כך שיש חילופי אליטות. הרי מדובר בתופעה דמוקרטית שמתרחשת עם השינויים הדמוגרפיים".
הקולות הללו גם אינם חוששים מהשתלטות דתית על הצבא, ומגדירים את השינויים לכל היותר כהתעוררותה ועלייתה של אליטה חדשה לצד האליטות הקיימות, ולא על חשבונן. להערכתו של קמפינסקי, קולות ההרגעה הללו מגיעים בין השאר מגורמים שהכירו את תפקודם הצבאי והחברתי של בוגרי המכינות, לוחמים וקצינים, שהעמדות שתפסו בצה"ל היו מהגורמים המרכזיים לחשש התקשורתי מהשתלטות דתית על הצבא. "המכינות גרמו אמנם לעלייה במספר החיילים הדתיים בצבא, לעלייה הדרמטית בהשתלבות הדתיים בפיקוד ובקצונה, ולשינוי התפיסתי של מי שמגיע לצבא כאוחז בהגה ולא כטרמפיסט, והדבר אולי הוסיף לבהלה. אבל מי שמכיר את בוגרי המכינות בשטח רואה שבמבחן המעשה אין להם כוונה לשנות את השיח הצבאי ולהשתלט".
הרבצ"ר שהרגיז את התקשורת
עם כל זאת, ישנם שינויים בעולמה של הרבנות הצבאית שגם קמפינסקי מודה בקיומם. אי אפשר להתכחש לשינוי באופיו של השיח הצבאי-תורני, שיח הכוהן משוח המלחמה, כהגדרתו של קמפינסקי. שיח זה של רבנים צבאיים שמשתלבים ביחידות ובמשימות ומבקשים להפיח מורל ורוח בלוחמים החל בתקופת הרב ישראל וייס והתעצם בתקופת הרב אביחי רונצקי, שעם כניסתו לתפקיד ראה כחלק בלתי נפרד מיעדי כהונתו את חיזוק התודעה היהודית. "בנושא הזה אפשר לדבר על שינוי שהתחולל במרוצת השנים. הרב גורן באישיותו ובתפקודו היה כוהן משוח מלחמה. הוא אמנם היה עם הלוחמים, נכנס עם ראשוני הפורצים לעיר העתיקה ולכותל המערבי וכך גם למערת המכפלה, אבל הוא לא דרש זאת מהרבנים האחרים. מבחינתו רבנים צבאיים היו רק בפיקודים ובחילות. בדרגים הנמוכים יותר הוא דאג לקציני דת".
הרב גורן כנראה סבר שרב צבאי צריך להיות איש צבא, וחשש שאם יוכשרו רבנים צבאיים בהיקפים גדולים, הרבנים יתמקדו בפן ההלכתי ופחות במעורבות ביחידות. לעומת זאת, קצין דת, שאינו מגיע בהכרח מרקע הלכתי-תורני-ישיבתי, יוכל לתת את המענה הטכני של דאגה לצורכי הדת של החיילים, מבלי לעסוק בסוגיות רוח לחימה וזהות יהודית. ואכן, פתיחתם של קורסי הכשרת הרבנים הצבאיים החלה רק לאחר פרישתו של הרב גורן מכהונתו כרבצ"ר. הרב פירון והרב גד נבון שבאו אחריו, הובילו בקורסים הללו להכשרתם של מאות רבנים צבאיים.
נדמה שהרב הצבאי הראשי שזכה למרב קיתונות הזעם של התקשורת ושומרי החומות של האליטה הישנה הוא הרב אביחי רונצקי. ואכן, מאפייני תקופתו כרב צבאי ראשי נראים שונים מאוד מאלו של תקופת הרב גורן. לעומת ימי הרב גורן, התאפיינה תקופת כהונתו של הרב רונצקי בהשתלבותם המעשית והקרבית של הרבנים הצבאיים בכלל יחידות השדה. אמנם אי אפשר לשכוח את תמונותיו של הרב גורן כשהוא רץ יחד עם הצנחנים בסמטאות העיר העתיקה עם ספר תורה ושופר, אך קיים הבדל מהותי בין שתי התקופות, מסביר קמפינסקי. "אם אצל הרב גורן זה היה הוא לבדו, הרי שאצל הרב רונצקי זו הפכה להיות תופעה כוללת של כלל הרבנים הצבאיים", הוא אומר.
בתודעה הציבורית צרובה תמונתו של הרב רונצקי עצמו כשהוא חגור אפוד קרב כרב צבאי ראשי וסביבו לוחמים, רגע לפני יציאה לילית משותפת לאחד הקרבות במבצע 'עופרת יצוקה'. על תפיסת כוהן משוח מלחמה, שאותה הוביל בשורות הרבנות הצבאית, ניתן ללמוד ממענה כתוב ששיגר למבקריו דווקא מעולם התורה.
היה זה לאחר שבחר להשתלב בכוח של לוחמים שהוקפץ לרצועת עזה בערב פסח תשס"ח. חג הפסח חל אז בשבת, ורבנים ביקרו את מה שהגדירו כחילול שבת שלא לצורך של מי שאינו בעל תפקיד מבצעי – במקרה זה הרב הצבאי. במענה כתב הרב רונצקי איגרת ובה תמצת את משנתו בדבר חשיבותו המבצעית של תפקיד הרב הצבאי: "עוד בימי קדם אנו פוגשים את הרב הצבאי בדמותו של הכהן משוח המלחמה. אותו רב, הכהן, ניצב בפני הלוחמים טרם יציאתם לקרב ונוסך בהם רוח לחימה, ובהמשך - אף יוצא עמם לשדה הקרב. אם כן, משימתו העיקרית של רב היחידה היא חיזוקם של הלוחמים. חיזוק זה הנו הכרחי ונחוץ ביותר לניצחון בקרב, מפני שכידוע, ההסתערות אל מול פני האויב וחירוף הנפש אינם טבעיים לאדם, ובוודאי לא לחיילינו הצעירים. ממילא, רב המעורה היטב ביחידותיו, המשתתף עמם באימונים ובתעסוקות המבצעיות, יכול לסייע מאוד להתגבר על מצוקות נפש ומשברים המאפיינים עת שכזו".
ממשיך הרב רונצקי וכותב: "אפשר לדמות עניין זה לחולה שיש בו סכנה, שאנו יודעים בוודאות שהבאת קרוביו יכולה לסייע לשיפור מצבו. במצב זה מצאנו בפוסקים שהתירו את הבאת הקרובים אף במלאכות דאורייתא. ממילא, קל וחומר שיש להתיר במקרה זה, שהרי כאן מדובר בחיזוק רוחם של הלוחמים - דבר המשפיע באופן ישיר על הצלחת המבצע, וזה הרי חשוב לאין ערוך מחייו של היחיד. אך באמת אין כל צורך בכל זה, שהרי אמרנו בראשית דברינו שהרב הוא חלק בלתי נפרד מיחידתו ויוצא עם הלוחמים למשימותיהם אף בשבת. מכאן פשוט שהרב הצבאי, ובעיקר רב של יחידה לוחמת, צריך לשאת עמו את הפלאפון בדרך קבע ביום ובלילה, ואף בשבת. וכאן אולי המקום להוסיף ולהזכיר שמלבד שותפות הרב ביחידתו בחיזוק רוב הלוחמים והמפקדים בעת התעסוקה המבצעית והיציאה לקרב, שותף הרב ביחידתו אף בחיי השגרה".
מסע תשובה כלל צה"לי
תפיסה זו, אשר נראית לכאורה כחדשנית מבית מדרשו של הרב רונצקי, הייתה קיימת, כך מתברר, גם בתקופתו של הרב גורן. גם המאבקים שניהל הרב רונצקי מול חיל החינוך שביקש לשלול ממנו את העיסוק במורשת, בערכים ובזהות יהודית, אינם חדשים ומוכרים עוד מימי הרב גורן. קמפינסקי מספר: "אמנם יש דברים שהשתנו, כמו מונחים של תודעה יהודית ורוח לחימה, אבל למעשה הדברים לא חורגים מהתפקיד המקורי של הרבנות הצבאית, שמימיה הראשונים עסקה במה שהוגדר אז כהווי דת".
קמפינסקי מציג בספרו שתי דוגמאות בולטות שבהן הוצרך הרב גורן למאבק חזיתי מול המערכת, כולל העומד בראשה, קרי ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון. הדוגמה הראשונה היא אופן קיומו של ליל הסדר בצבא. חיל החינוך תבע לקחת לידיו את מושכות ניהולם של לילות הסדר בבסיסי צה"ל. בן גוריון צידד בעמדת חיל החינוך, אבל הרב גורן נאבק ותבע שניהול החג יבוצע על ידי אנשי הרבנות הצבאית בלבד, וניצח.
אם נדמה שהדוגמה הזאת אולי אינה מייצגת בהיותה לקוחה מתחום סיפוק שירותי הדת, הרי שהדוגמה השנייה נוגעת יותר לעולם התודעה היהודית, שסביבו מתחולל גם כיום המאבק מול הרבנות הצבאית ואנשיה – מסע התעוררות בחודש אלול. בן גוריון סירב בתוקף לתוכניתו של הרב גורן לקיים מסע התעוררות בין בסיסי צה"ל בתקופה זו של השנה. הרב גורן איים בהנחת המפתחות על השולחן וגם כאן עמדתו הכריעה. בן גוריון התקפל ומסעות ההתעוררות יצאו לדרך בהנהגת אנשי הרבנות.
"מסע ההתעוררות הזה הוא הרבה מעבר לאספקת שירותי דת. במסע הזה דיברו במפורש ובגלוי על חזרה בתשובה", מעיר קמפינסקי וקובע: "אך טבעי הוא שהרבנות הצבאית תשתנה ותתפתח עם השנים, אבל אי אפשר לטעון שהעיסוק ברוח, זהות ומורשת הוא חריגה מתפקידה המקורי. אגב, חשוב לציין שלא מדובר בחידוש ישראלי או יהודי. גם אנשי דת בצבאות אחרים מחזקים את רוח הלוחמים פרט לתפקידם כאחראים על אספקת שירותי הדת".
פרשת מסעות ההתעוררות היא אחת העדויות לכך שהשפעת הרבנות הצבאית על כלל החיילים, גם אלה שאינם דתיים, דווקא ירדה במרוצת השנים, שלא כהערכתם של מבוהלי ההדתה. בספרו מתאר קמפינסקי את הביקורת שהוטחה באותם ימים על אותם מסעות. "המחנה החילוני יצא בגלוי נגד שתי נקודות מרכזיות: האחת היא החלת החובה על כל החיילים להשתתף במסע, והנקודה השנייה נוגעת לתכני המסע, שנתפסו כהטפה דתית בצה"ל".
אפשר לנחש את הרעש התקשורתי שבו הייתה מתקבלת היום החלטה פיקודית דומה בצה"ל, ולפיה כלל החיילים מחויבים להשתתף באירוע שמטרתו היא "להגיע לכל חיילי צה"ל ולהסביר להם את ערכי התשובה וההכנות לקראת החגים". אפשר לשער את המהירות שבה הייתה מוגשת שאילתא לשר הביטחון, ולאו דווקא מקצותיו הסהרוריים של משכן הכנסת. מהר מאוד היה האירוע מגיע גם לפתחו של בג"ץ בשם חופש המחשבה והדת. הרב יצחק מאיר, מבכירי הרבנות הצבאית בעבר, מסביר בספרו של קמפינסקי כי חובת ההשתתפות במסע נקבעה אז על מנת שלא ייווצר מצב שבו כלל היחידה ממשיכה בפעולותיה, ובכך תימנע מהחיילים הדתיים האפשרות להשתתף במסע. סיבה נוספת הייתה סירובה של הרבנות הצבאית להופיע בפני מספר זעום של חיילים, מתוך גישה שדווקא "ברוב עם הדרת מלך. הסיבה השלישית שהובילה לחובה זו היא העובדה שכל דבר בצבא נעשה כחובה, וכשם שחיילים דתיים משתתפים באירועי הסברה המנוגדים לרוחם כחובה, כך יש לאכוף גם את מסע ההתעוררות על חבריהם החילונים".
שנים לאחר מכן, בעקבות פנייה של שר הפנים דאז ישראל בר יהודה, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לבטל את סעיף החובה מההנחיה הצה"לית. הרב גורן כינס את צמרת הרבנות הצבאית של אותם ימים לדיון בהול בביטול המדובר. בסופו של הדיון הוחלט שאם אין חובת השתתפות במסע, לא יהיה מסע בכלל. ההחלטה הניבה לחץ פוליטי על בן גוריון, שביקש לדחות את ביטול החובה לאחרי יום הכיפורים, ולמעשה בכך בוטל הביטול וחובת ההשתתפות נותרה על כנה.
הרב שלי אינו הצבאי
דוגמה נוספת לירידה בכוחה ובהשפעתה של הרבנות הצבאית במרוצת השנים מוצא ד"ר קמפינסקי גם ביכולת לעורר סערה של ממש עקב בעיות כשרות. "הסיפורים מלמדים שבתקופת הרב גורן, אם היה מתברר שבאחת היחידות הצבאיות יש בעיות כשרות, הדברים היו יכולים להגיע עד כדי הדחת מג"ד. לעומת זאת, היום הגענו למצב שבו חייל שחרג מהנהלים והכניס כריך חזיר ונענש על כך, זכה להתנצלות של הצבא על העונש", אומר קמפינסקי, ומעיר כי ייתכן ואכן עונשו של החייל היה כבד מדי ונכון היה להפחיתו, אך אין ספק שמכאן ועד לכדי התנצלות של הצבא בפניו המרחק רב.
כרסום נוסף במעמדה של הרבנות הצבאית מגיע דווקא מתוך הציונות הדתית פנימה. "מאז שקמו הישיבות הציוניות ובהיקפים נרחבים כל כך, יש מתחרים לרבנות הצבאית בנושאי הפסיקה ההלכתית. בתקופת הרב גורן הוא היה בודד במערכת הפסיקה הצבאית. היום יש הרבה פוסקים. רוב הספרים שעוסקים בהלכות צבא לא מגיעים מהרבנות הצבאית אלא מר"מים וראשי ישיבות".
קמפינסקי קובע כי במציאות העכשווית, שבה כמעט לכל חייל שומר מצוות יש רקע תורני ישיבתי מסוים, יעדיף חייל לקבל הנחיות תורניות ופסיקות מהרב שלו בישיבה או בשכונה. הרב הצבאי כבר אינו הכתובת הבלעדית לשאלות מסוג זה, ונדמה שמהפכת הסלולר ושו"תי ה‑SMS הופכים את החלופה התורנית הזאת לנגישה וקלה. עם זאת, החל משנות האלפיים השיבה הרבנות הצבאית לעצמה מעט מעוצמתה ההלכתית וכעת הדברים תלויים באופיו של הרב הצבאי בכל יחידה ויחידה. רב דומיננטי ופעיל יהפוך לכתובת הלכתית בעבור החיילים, ואילו רב שינהג אחרת יותיר את רבני הישיבות ככתובת העיקרית לבירורים הלכתיים.
בדברי הסיכום של ספרו קובע קמפינסקי כי גם אם החברה הישראלית נתונה במחלוקת עמוקה סביב סוגיות דת ומדינה, הרי ש"בנוגע להסדרת הדת בצה"ל נשמרת ההסדרה הבסיסית, ולמרות הפולמוסים בנושא לא ניכר לעת עתה שינוי בסטטוס קוו בנוגע לרבנות הצבאית". האם יהיה בכוחן של מילים אלו וההוכחות הפזורות לאורכו של הספר כדי להרגיע את ראשי הקמפיין המתוזמר היטב נגד "הדתה" בצה"ל? ספק גדול.