שכול בראש מורם

ביום השלושים לרצח מלאכי רוזנפלד הי"ד, עלה אביו אליעזר לקברו. בקול רועד קרא קדיש לעילוי נשמת הבן, ספד וביכה מרה את מות יקירו.

שעתיים מאוחר יותר, במעבר חד ובלתי נתפס, הוא כבר התייצב עם כלי הנגינה באולם שמחות ירושלמי לשמח חתן וכלה צעירים. לאורך הערב ניגן ניגונים שמחים ומרגשים להנאת החוגגים. רוזנפלד, שכבר זכה לאורך השנים ללוות ולשמח אלפי זוגות ביום חתונתם, עמד על הבמה ושר את השיר המוכר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". כשמילות השיר בקעו מפיו הן קיבלו לפתע משמעות אחרת, כמעט של תפילה. 

חצי יום לבכות, חצי יום לעשות

שלוש מערכות קשות מנשוא היו לאליעזר רוזנפלד בימי חייו. כשהיה בחור ישיבה בן 20 איבד את אחיו הקרוב יצחק, שנהרג בעת שירותו הצבאי. שנים לאחר מכן איבד בתאונה את בנו בכורו יצחקי ז"ל, שקרוי על שם האח, ולפני כחודשיים איבד בפיגוע ירי את בנו מלאכי הי"ד. אך למרות האובדן המטלטל ותהומות הכאב, הוא נאחז בציפורניו בחיים בעלי משמעות, מתעקש לדבוק בחיים מלאי אמונה ושמחה ורץ מאירוע לאירוע לנגן ולשמח חתנים וכלות ביום המאושר בחייהם.

"המוזיקה היא חלק ממני, היא נותנת לי כוח להמשיך. כשאני מנגן המוזיקה נוסכת בי מין שלווה אלוקית כזו", הוא מסביר. "הבוקר כשקמתי בכיתי המון, אבל עכשיו אחרי הנגינה אני מרגיש אחרת, יותר מלא. אין ספק שבשכול אתה חייב לעבור את כל השלבים: לבכות, לכעוס, להשלים. אני לא מנסה להתכחש לזה, אבל אפשר חצי יום לבכות וחצי יום לנתב את החיים לעשייה וליצירה. אי אפשר להתעסק כל היום עם להדליק נרות נשמה ולעלות לקבר, כי בצורה הזו בלתי אפשרי להמשיך לחיות. אם הייתי מדבר 13 שנים על יצחקי שלי, לא הייתי מצליח לצאת מהשכול ולתפקד. אני נגד עליה יומיומית לקבר, אני נגד ימי זיכרון ושקיעה לתהומות השכול. אני אומר להורים שכולים 'תיזהרו לא לטבוע ביגון', כי זה אולי המעשה הכי קל והכי טבעי", הוא אומר.

"אצלנו עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. גם אשתי שרה וגם אני באופי שלנו אנשים אופטימיים, ואני מאמין שההנצחה הטובה ביותר לבנים היא דרך השמחה. אני מרגיש איך הם מסתכלים עלינו מלמעלה, גאים בנו ואומרים 'אבא, אמא, כל הכבוד'. אני מנסה לשכנע הורים לעזוב את כל השחור הזה. כמה שפחות להתעסק עם האבל, כי זה מנציח את התהומות. אם אני רוצה להירפא, להתנחם ולבנות את החיים היפים גם לשאר הילדים - אז אני חייב להרפות מההולכים, לדבוק בחיים. אני מכיר הורים ששנה שנתיים לא יצאו מהמיטה, לא הלכו לעבודה, הם בדיכאונות איומים ולא מתפקדים. בשביל מה? למי זה טוב? מה יוצא מזה?", הוא תמה. "גם ההלכה בעצמה מנתבת את האדם להמשיך בחיים. בשבעה האבל מחויב לקום ולהתפלל, לפתוח את הפה ולומר קדיש, בשבת הוא צריך להתקלח, להתלבש ולצאת החוצה לתפילה. ההלכה מחייבת לעשות פעולות מעשיות כדי לצאת מהאבל ולנסות להחזיר אותך לחיים", הוא מסביר. "נכון יש שבעה, יש שלושים ושנה וחייבים להתאבל, לבכות ולא להדחיק רגשות. אבל יחד עם זאת, האדם חייב במודע לקום, להתאמץ ולהתנער מהצער ולבחור בעשייה שמצמיחה אותו. איפה שנפער בור ענק חייב להיבנות הר גבוה", הוא מתמצת את מה שהפך למוטו של חייו.

ניגונים מלפני המלחמה

אליעזר רוזנפלד, בן 57, נולד במקרה או שלא במקרה, בתאריך עשרה בטבת, "תאריך קצת עצוב אבל עם תקווה שיהפוך לששון". הוא בן להורים ניצולי שואה. הוריו נפגשו אחרי המלחמה, נישאו ועלו אודים מוצלים מאש ארצה. "הצל של השואה תמיד ריחף מעל הבית, למרות שההורים שלי לא כל כך שיתפו במה שעברו". להוריו נולדו 7 ילדים. "אחי יצחק היה השלישי, גדול ממני בשנתיים. אני הרביעי". את ילדותו העביר רוזנפלד בין סמטאותיה של שכונת סנהדריה פאג"י הישנה בירושלים. "זה היה בית מאופק. היה עוני ודוחק, גדלנו כל המשפחה בבית של 48 מ"ר. ישנתי באותה מיטה עם אחי יצחק".

את החיבור למוזיקה ושירי נשמה ספג כבר בילדותו. "אבא היה גבאי ובעל תפילה ומגיל שש עמדתי לצדו בבית הכנסת כשהוא עבר לפני התיבה. בבית תמיד התנגנו ברקע תקליטים של חזנות, של הצבא האדום ואפילו של ג'ו עמר", הוא מחייך. "בסעודות שבת היינו שרים זמירות וניגונים עתיקים שאבא זכר מהימים שלפני המלחמה. אבא לימד אותנו המון ניגונים מיוחדים ולא מוכרים". את לימודי התיכון השלים בישיבה התיכונית חורב. הוא היה חניך בסניף בני עקיבא בית וגן, בהמשך הדריך בתנועת הנוער בסניף מבשרת ירושלים.

יצחק אחיו היה בן מחזור א' בישיבת ההסדר במעלות, ורוזנפלד בא בעקבותיו לישיבה. "היינו חברים טובים. במשך תקופה מסוימת אני הייתי בשיעור ג' ואחי חזר קצת לישיבה, וככה זכיתי להיות איתו חברותא לאיזה חודש-חודשיים ואז הוא יצא לקורס מפקדי טנקים". שבוע וחצי בלבד לפני שאחיו אמור היה לסיים את הקורס בצבא, נקרא רוזנפלד באמצע הלימוד לטלפון הציבורי בישיבה. "רצתי לטלפון ואבא שלי היה על הקו והטיל את הפצצה, בלי שום הכנה מוקדמת. הוא אמר לי 'אליעזר, יצחק שלנו איננו'. זו הייתה בשבילי מכה איומה". האח יצחק נהרג בתאונת ירי שלא פוענחה עד היום. "אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה שם". השבר אצל רוזנפלד היה גדול. "זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם הצער העמוק הזה. אני זוכר שבמשך שבועיים לא אכלתי כלום, פשוט לא הייתי מסוגל להכניס כלום לפה, רק שקדים. לא ישנתי חודש. במשך כמה חודשים לא הצלחתי להתרכז בכלום. בפעמים הבאות כבר הייתי מתורגל יותר. אצל יצחקי לא אכלתי שבוע ואצל מלאכי שלושה ימים. השוק הוא כזה חזק, שאי אפשר פיזית להכניס כלום לפה".

כנער צעיר חלם ללמוד נגינה, אבל כלכלית הדבר לא התאפשר. עם פטירת אחיו, הוא אזר אומץ ופנה לאביו בבקשה לסייע בהגשמת חלומו. "ניגשתי לאבא שלי וביקשתי 'תעזור לי בבקשה לקנות קלרינט'. אבא, שהבין את המצוקה, באמת עזר והתחלתי ללמוד ולנגן". רוזנפלד הקים עם חברים מהישיבה תזמורת קטנה והופיע בחתונות של חברי הישיבה.

כשהיה בן 21, הכיר את מי שלימים תהפוך לאשתו, שרה בת ה 18. הם נישאו והתגוררו בירושלים, עברו למעלות למשך שנה אחת ומשם המשיכו לכוכב השחר והיו מראשוני המתיישבים במקום. "הגענו ליישוב והתאהבנו במקום אהבה ממבט ראשון. שם גם הצלחתי להגשים את החלום להיות חקלאי, בעיקר בגידולי כרם ונקטרינות. בתקופת השיא היו לי 70 דונם".

לפני מספר שנים, לאחר 25 שנות עבודה כחקלאי, ייבש את הגידולים והשקיע את כול כולו בעשייה המוזיקלית, לימוד נגינה, ריתמיקה בגני ילדים ובעיקר ניהול והופעות עם התזמורת 'הניגון שבלב'. במהלך השנים הוא התמקצע בלימודי המוזיקה והוא בוגר המדרשה למורים דתיים למוסיקה של חיים קירש. "בלימודים גיליתי את החלילית. התאהבתי בכלי הזה. גיליתי עולמות עליונים, הפכתי את החלילית שלי לכלי ניגון בחתונות". רוזנפלד הוציא לאור סדרת דיסקים בשם 'הניגון שבלב', הכוללת מגוון ניגוני נשמה. "לדעתי נמכרו מאות אלפי דיסקים עד היום", הוא מעריך. בימים אלה הוא מוציא לאור דיסק חדש.

"תסריט מטורף של הקב"ה"

בנם הבכור יצחקי נולד בדיוק שנתיים לאחר מותו של האח יצחק ז"ל. "טקס הברית היה בבוקר והאזכרה לאחי בצהריים. כל כך אהבתי את אחי, שהיה לי ברור שהבן שלי ייקרא על שמו", הוא אומר ומציין כי "היום לא הייתי קורא לו בשום אופן יצחק. אחרי מותו של יצחקי שלנו נדהמנו לגלות ששניהם, יצחק ויצחקי, חיו אותו מספר ימים בדיוק, 8,055 יום. זה לא יכול להיות במקרה. זה תסריט מטורף שהקב"ה יצר", הוא אומר.

כשרוזנפלד מתאר את בנו בכורו יצחקי עיניו נוצצות. "יצחקי היה יפה תואר. היו לו ידי זהב וכישרון ציור מיוחד. הוא ידע לתקן הכול, חולה ספורט. הוא היה חברותי מאוד, ילד של בית, אוהב. היה בינינו קשר מיוחד". יצחקי סיים בהצטיינות קורס טיס.

בחול המועד פסח תשס"ב יצא עם חבריו לטיול ג'יפים בנחל צאלים. "נסע ליום טיול ולא חזר משם", נאנח האב. בדרכם חזרה, חצו החברים את הנחל והג'יפ שבו עברו יצחקי וחבר נוסף נסחף בזרם. הם הצליחו להיחלץ מהג'יפ, אך יצחקי נסחף במים הגועשים. כמעט 24 שעות תרו אחריו. "אני לא מאחל את זה לאף בן אנוש. בדרך לשם עוד הייתה לי בלב תקווה שאולי הוא אחז באיזה סלע וניצל, אבל בכל דקה שעברה הבנתי יותר ויותר את המצב". בשבת בבוקר, לאחר חיפושים מאומצים של חברים מהיישוב, חבריו מהטייסת, מתנדבים רבים ואנשי יחידת חילוץ ערד, נמצאה גופתו.

השבר בשל אובדן הבן היה גדול, אך אליעזר ושרה בחרו לא לשקוע בעצבות והקדישו את זמנם לעשייה פורה וניהול בית שמח ואוהב. "אחרי הלוויה אמרתי לשרה 'את תראי, יהיו לנו עוד יצחקים. הקב"ה ידאג לנחם אותנו', ובאמת,  נולדו לנו שני בני זקונים - אביה ואלישי". האישה שלצדו, שרה, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת כיום את מרכז 'גוונים', מרכז טיפול ותמיכה במשפחה במועצה האזורית מטה בנימין. "זכיתי לאישה מדהימה. מנהלת ביד רמה את המרכז, שעוזר לכל כך הרבה אנשים". בספר שיצא לזכרו של יצחקי ז"ל כתבה: "הוא חסר לנו עד כאב. אנו חיים לא רק מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך בחירה מודעת, אהבת הילדים, אהבת החיים וצורך עמוק שלנו לחיות 'בשמחה וטוב לבב'. מגיע לילדינו, מגיע לנו ומגיע גם ליצחקי שיוכל לנוח בשלום שם למעלה".

שיחה אחרונה מלב אל לב

כך חלפו להן השנים, עד שלפני כחודשיים ניחת על ביתם אסון נוסף. בנם מלאכי הי"ד נרצח בפיגוע ירי לאחר שחזר עם חבריו ממשחק כדורסל.  ביום הפיגוע עוד הספיק אביו לשוחח עמו שיחה מלב אל לב. "זה היה בצהריים. אמרתי לעצמי 'יאללה, עכשיו מלאכי בבית, בוא נתפוס איתו שיחה פתוחה, נשמע מה הוא חושב, מתכנן'. והתיישבנו לנו ככה לדבר".

מלאכי היה בשלב משמעותי בחייו, לקראת עבודה חדשה ונחשקת אליה התקבל. "כל החיים היו פתוחים לפניו. הוא סיים בהצלחה מסלול לימודי פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) למצטיינים באוניברסיטה העברית , והתקבל לאחת מחמשת החברות המובילות בעולם לייעוץ לעסקים. הוא עבר שלושה חודשים של מיונים אינטנסיביים ונבחר מתוך מאות מועמדים.

"מלאכי היה גאון, אבל לא מרחף, אלא כזה שיודע שמות של שחקנים, בירות בעולם. הוא היה חריף ועם חשיבה אנליטית, שמסוגל לפתור תרגילים בעל פה במהירות שיא. לא יודע מה עבר לי בראש באותו יום לעשות איתו מעין שיחת סיכום, אבל זו הייתה השיחה האחרונה שלי איתו". לפני ארבע שנים החליט רוזנפלד להצטרף למשחקי הכדורסל יחד עם ילדיו. "היו פעמים ששיחקנו יחד מלאכי, מאיר, מעוז ואני. היינו ארבעה רוזנפלדים בקבוצה. הייתי מביט עליהם ואומר לעצמי בלב 'איזה אושר, איזו גאווה'. אלו היו רגעים מזוקקים של אושר".

אחת ההתמודדויות הקשות ביותר לאדם שמאבד את יקירו, אומר רוזנפלד, זו שאלת ה'ואם' שמכניסה את האדם לסחרור רגשי בלתי נסבל. "כשאדם יקר לך נהרג יש מיליוני תסריטים של 'ואם', אבל אתה חייב להגיד לעצמך בראש 'זה היה צריך לקרות, נקודה. אין מה לעשות, הכדור הגיע ברגע הנכון למקום הנכון'. הקב"ה עושה את ההסתרות האלו ואנחנו בסך הכול בני אדם.

"אצל מלאכי הייתה ההסתרה גדולה במיוחד. משחקי כדורסל היו תמיד בימי חמישי, ורק בפעם הזו זה היה ביום שני. בבוקר כאב לו הראש והוא אמר שהוא לא מסוגל להשתתף במשחק, אבל אחרי שהוא ראה שאין שחקנים הוא החליט מתוך מצפון להגיע בכל זאת. בהלוך הוא ישב מאחור ודווקא בחזור הוא ישב ליד הנהג. שלושה רכבים עשו את דרכם הביתה, ורק הרכב האמצעי איפה שמלאכי היה, נפגע מהצרורות. גם ברכב הזה הבן שלי הוא היחיד שנהרג. מספיק אם הכדור היה מפספס בסנטימטר אחד את העורק הראשי, ומלאכי היה ניצל.

"יותר מזה, בדיעבד הסתבר שהמחבלים תכננו בכלל פיגוע בכביש עופרה, אבל הם ראו חיילים במחסום ועשו אחורה פנה. הם אמרו 'יאללה, נלך לכביש אלון השקט' ודווקא אז החבר'ה שלנו חזרו מהמשחק", הוא אומר וקולו נשנק. "יומיים לפני כן המחבלים ניסו לעשות פיגוע ובסוף נמלטו, למחרת הם ירו על האמבולנס של בית אל - אבל אף אחד לא התעורר. הייתה פה הסתרה גדולה. כולם היו רדומים. בשטח התארגנו חוליות, נגנבו רכבים, נמסרו כספים, נקנו נשקים ואף אחד לא שם לב לתמרורי האזהרה שהיו. הכול היה מתחת לרדאר. זה המון 'אם' ו'אם', ממש 'הסתרה שבתוך ההסתרה', אבל איך אמר רבי נחמן 'בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך'. והאמונה הזו היא שמחזיקה אותנו", הוא נושם עמוקות.

התשובה: הקמת יישוב

לדיונים בבית המשפט של המחבל שרצח את בנם, הם לא מתכוונים להגיע. "אנחנו לא מעודכנים בפרטים. לא מתכוונים ללכת לראות את הדיונים של המשפט. זה הרבה תסכול וכעס. אתה רואה את הרוצחים של הבן שלך מחייכים ומישירים מבט. הצדק שצריך להיעשות הוא לתת להם גזר דין מוות. ביבי צריך להורות לחסל ולהרוג כל מי שבא להרוג אותנו". המקום בו התרחש הפיגוע הוא מקום מועד לפורענות, מציין רוזנפלד. "זה מקום ידוע. זה כביש וצומת שכבר נרצחו שם בעבר יהודים, ואנחנו חושבים שהמענה הנכון והראוי הוא להקים דווקא שם בסמוך יישוב יהודי בשם 'מלאכי השלום'".

אתה לא מרגיש לפעמים כמו איוב?

"רק עכשיו, בחודשים האחרונים, התחלתי לחשוב על זה. לפעמים עולות בי שאלות קשות. האובדן כואב עד כלות. אני שואל את עצמי מה הקב"ה רוצה ממני? מה עוד אני צריך לעשות? מה, אלוקים אדירים, לא שרנו מספיק טוב? אולי הוא רוצה שאני אנגן יותר גבוה, יותר עמוק?", הוא שואל.

בניגון בחליליות הוא רואה מתנה ייחודית שהוענקה לו מהקב"ה. "אני משתדל למצות את השליחות שלי דרך המוזיקה. אני משתדל לשמח בני אדם, חתנים וכלות, ילדים חולים וכול מי שצריך. מה עוד ריבונו של עולם רוצה שאעשה? גם ככה אני שר מתוך להבות אש. אני שר עם אחי יצחק, עם יצחקי ועכשיו אני שר גם עם מלאכי שלי".

איך בכל זאת לא נשברים?

"אי אפשר לומר שאין כאב גדול ושאין קושי יומיומי. זו בהחלט מכה קשה שחטפנו אבל האמונה, אהבת המשפחה, החברים וכל עם ישראל שעוטפים אותנו בחום - נותנים לנו את הכוח להמשיך הלאה".

המסר המרכזי שניתן ללמוד מבנו מלאכי, מבקש רוזנפלד לציין, הוא חיזוק המשפחתיות והרעפת אהבה עצומה על בני הבית. "על המצבה של מלאכי נחקק הפסוק 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. זה הפסוק החותם את נבואתו של מלאכי הנביא. הנביא לא דיבר על נבואות פורענות, אלא על נבואות נחמה ועל הגאולה שתבוא. כנראה רק כשהתא המשפחתי יהיה חזק והיחסים והקשרים בין הורים וילדיהם יהיו חזקים, תבוא הגאולה.

"מלאכי אהב את הבית, אהב את האחים שלו בטירוף. הוא היה מאוד מרכזי במשפחה האוהבת שלנו. איך הוא היה משחק עם האחים שלו במשך שעות על גבי שעות משחקי קופסה מאתגרים, משחקי כדור. איזו אהבה גדולה הוא הקרין בבית. צריך לעמול על בניית הקשרים והחיבור המשפחתי. כמה המשחק המשותף תורם לגיבוש ולאווירה המשפחתית. ילד צריך להרגיש שהמשפחה שלו היא המבצר שלו, המקום הכי חם ואוהב. ילד צריך לדעת שההורים שלו והאחים שלו הם תמיד בשבילו, בלי תנאים. ואם אדע שאפילו אדם אחד לקח את הדברים האלו ממלאכי והחדיר לליבו ומביא אותם לידי מעשה - זו תהיה עבורי נחמה קטנה בים הצער הגדול הזה".

rivki@besheva.co.il