בית העלמין הקטן ביישוב קדומים, היום לפני שבוע.
עשרות קברים, עשרות שמות על המצבות, את חלקם אני זוכר מילדותי.
שמות אחדים יהיו מוכרים בוודאי לצרכני תקשורת חדי זיכרון: פרופ' יוסף בן שלמה, מייקל ואסתר כריש, הרב בנימין הרלינג ועדו זולדן שנרצחו בפיגועים, ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה בימי הגירוש. ארבעים שנות התנחלות בשומרון המשוחרר החלו ביישוב הזה, וחלק מדור החלוצים כבר לא איתנו. כעת מצטרף שם חדש לרשימה, אולי מהשמות הפחות זכורים לקהל הרחב מבין גיבורי מפעל ההתנחלות ביש"ע: רחל סלונים.
כמאה בני אדם בלבד, רובם בני משפחה ושכנים ותיקים, הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה. האמת? חופשת קיץ או לא חופשת קיץ, הגיע לה יותר. סלונים ז"ל הייתה לא רק מחלוצי ההתיישבות בשומרון, אלא גם דמות רבת פעלים שהותירה אחריה חותם ממשי, תוצאה של עשרות שנות פעילות ציבורית למען העם והציונות. בעלה יבל"א צביקה סלונים הוא האיש שעמד בחזית, ואף זכה על פעילותו הענפה בפרס מוסקוביץ' לציונות, אך רחל הייתה שותפה פעילה וחשובה בהקמתו ובהפרחתו של חבל ארץ שומם ויפהפה.
לעומת אחרים בהנהגת גוש אמונים, רחל וצביקה היו פחות פוליטיקאים ויותר אנשי מעשה. הם גאלו קרקעות והקימו יישובים, בנו בית ספר לעולות מאתיופיה, ניהלו את מדרשת ארץ ישראל ואת המוזיאון הארכיאולוגי קדם, וייסדו במטבח ביתם את מכללת יהודה ושומרון, לימים אוניברסיטת אריאל. אם תרצו, בני הזוג סלונים היו שרי החינוך, התרבות, הבינוי, התיירות, הקליטה והתפוצות של השומרון. היא הייתה המים השקטים, הוא האש היוקדת, וביחד הם רשמו את שמותיהם בספר הזהב של ההתיישבות בארץ ישראל.
לא לאה, רחל
כולם קראו לה רחל חוץ מאיתנו. במשפחה שלי, מאז ולתמיד, היא הייתה רוחל'ה. רוחל'ה סלונים. היא ובעלה היו חברי נפש של הוריי שנים רבות לפני שהייתי בשא"ש. מאוחר יותר גרנו בשכנות, אשקובית מול אשקובית, שתי משפחות מבוגרות יחסית ביישוב הצעיר והמתפתח. להם היו ארבעה ילדים, צמד מכל מגדר, וכך גם להוריי. כבר אז הכרתי את דמותה החייכנית, שתמיד הקרינה טוב לב ופשטות כובשת על סביבתה. נדמה לי שמלבד ידיעות על פוליטיקה, שום דבר לא הוציא אותה משלוותה.
היא לא היססה לפלס לה דרך משלה בעולם האורתודוקסי הגברי, כולל שירה ואמירת דברי תורה ליד שולחן השבת. לא אחת הייתה מצטרפת לבעלה בניגון חסידי ארוך ומורכב שאף אחד אחר לא הכיר מלבדם. באותן סעודות הייתה מונחת מולה אותה קערה קבועה עם אותה מנת ירקות בסיסית שהכינה לעצמה, בקפידה וללא לאות, תולדה של מחלת פרקים קשה וארוכת שנים שחייבה אותה לתפריט מיוחד. אם היא לא הייתה עוסקת בעניינים חשובים אחרים, בוודאי הייתה הופכת לגורו של טבעונות במשרה מלאה. לי אישית נותר חוב נצחי כלפיה בעקבות עצה תזונאית ששיפרה את איכות חיי במאות אחוזים – להוציא את המלח מהתפריט.
בריאותה הלקויה של רוחל'ה סלונים לא מנעה ממנה להיות פעילה גם בגיל מתקדם, אבל בסופו של דבר הכריעה אותה. המים השקטים זרמו מאיתנו לאט ובדממה, ודור המייסדים של הנהגת ההתיישבות איבד אחד מאיבריו, דמות שתיזכר בזכות אופייה המיוחד לא פחות מאשר בזכות מפעל החיים שהותירה.
בקטנה
א. בתחילת השבוע פורסם שראש הממשלה עומד להאריך את כהונתו של מתן וילנאי כשגריר ישראל בסין. רגע, כדי שיבינו את הידיעה צריך לפתוח בתזכורת: מתן וילנאי הוא שגריר ישראל בסין. טוב, אולי בעצם כדאי לפתוח בתזכורת מוקדמת יותר: מתן וילנאי.
ב. ח"כ לשעבר סעיד נפאע נידון לשנת מאסר בעוון מגע עם סוכן חוץ ויציאה למדינת אויב, והשבוע נדחה ערעורו בבית המשפט העליון. בכך מצטרף נפאע למסורת מכובדת של בוגדנות ערבית-ישראלית בקרב חברי בל"ד, מפלגה שהיא כזכור חלק מהרשימה המשותפת בכנסת הנוכחית. היהודים שבין מצביעי הרשימה המשותפת מוזמנים להמשיך לתקוף את הבית היהודי בגלל סמוטריץ'.
ג. סרט דוקומנטרי חדש על ח"כ לשעבר יוחנן בדר ז"ל מגלה פרט מפתיע על חייו המוקדמים בפולין. לפי עדויות שונות, בדר הרג גבר פולני בדו-קרב על לבה של אהובתו לאורה, שמאוחר יותר הפכה לאשתו. קצת אכזרי, אני יודע. זה נורא כמעט כמו להכריח אנשים לערוך חישובי מנדטים לפי חוק בדר-עופר.
ד. אם כבר סרטים, אז הנה מבזק סרטים שהורדתי במחשב כי לא מצאתי בשום מקום אחר: באיחור אופנתי של 59 שנה צפיתי בסרט 'מסביב לעולם בשמונים יום', גרסה קולנועית זוכת אוסקר לספרו הידוע של ז'ול ורן. סרט נחמד ומבדר, אבל גם ארוך מדי ומיושן, מהתקופה שבה נבואותיו המדעיות של ז'ול ורן רק התחילו להתממש. ההישג הגדול של הסרט: עשרות מכוכבי התקופה בהופעות אורח קצרצרות. פיסת היסטוריה.