זהו, כל הילדים בכל המגזרים ובכל המוסדות התחילו את שנת הלימודים.
א' באלול מאחורינו, וגם א' בספטמבר. הדגים בים כבר רועדים, וגם התלמידים.
נוכח כל החגיגות והטקסים שהיו השבוע, ניסיתי להיזכר מה בעצם למדתי בכל שנותיי במערכת החינוך. ביליתי שם אינספור שעות, ולא כולן הרי נחרטו בזיכרון. אז מה אני כן זוכר? הנה מסע אסוציאציות. אין כאן מסרים גדולים ונוקבים, אבל אולי הסיפורים הקטנים האלה כן מלמדים משהו, במבט לאחור.
1
זיכרון ראשון: אני בכיתה א', לומד בבית ספר 'רזי-לי' בבני ברק. אמצע השנה. ההסעה לקחה אותי מהבית והורידה אותי במקום הרגיל, ואני הולך לי על הגשר הגדול שמעל כביש גהה, מול אוניברסיטת בר-אילן, ופתאום קולט, באמצע הגשר, שאין לי ילקוט. שכחתי אותו בבית. לכאורה התחושה אמורה להיות קלילה במיוחד, הרי אני לא סוחב כלום על הגב, אבל מצעד לצעד אני מרגיש יותר ויותר כבד. ממש קשה לי להתקדם.
נדמה לי שההבדל המרכזי בין ילדים למבוגרים הוא חוסר האונים. כמבוגרים אנחנו יודעים שגם אם יש מצוקה, וגם אם קורים דברים חמורים, תמיד יש אופציית יציאה. אם יפטרו אותנו מהעבודה – נחפש פרנסה אחרת. אם לא נמצא – נחתום בלשכה וניקח הלוואה. וכך בכל תחום. הרי אפילו נישואין לא מוצלחים אפשר לפרק, אם אין ברירה. אבל כשאתה ילד, אתה לא יודע שיש חיים מחוץ למערכת החינוך. בית הספר נראה לך כמו העולם כולו. כשאני מסתכל על הסיטואציה הזאת כמבוגר, אני רוצה לצעוק לילד המבוהל ההוא: נו, מה הביג דיל, תיקח דפים מחבר ותשלים את החומר אחר הצהריים. אבל אז זה היה נדמה לי מצב בלתי פתיר, אפילו שבסוף, כשנכנסתי לכיתה, המורה רק אמרה לי "לא נורא, שב". זו הייתה חוויה כל כך מטלטלת, שעד היום, כשאני חולף מתחת לגשר בכביש גהה, אני נזכר ברגעים ההם.
2
בכיתה ב' עברנו דירה ועברתי ללמוד בבית הספר של קיבוץ שעלבים. היום, כהורה, העברת ילד מבית ספר אחד לשני בטח הייתה נראית לי כמיני-טראומה. איך הוא ייפרד מכל החברים הישנים? האם יצליח לרכוש חברים חדשים? כמה קשה יהיה להיכנס לכיתה שכבר התגבשה? אבל כשאני חוזר בזיכרוני למעבר שלי מכיתה א' לכיתה ב', אני זוכר חוויה של כיף גדול. הייתה בי המון סקרנות לפתוח דף חדש, להכיר עוד ילדים ועוד מורים, וכל השנה ההיא זכורה לי כקסומה.
הרי אצל ילדים המושג חברות הוא לא מורכב כמו אצל מבוגרים. אין פה עומק ואין כאן נאמנות של שנים. קל מאוד ליצור קשרים חדשים, ממש בקלי קלות. מספיק שגם לחבר החדש יש אוסף גוגואים. לא מזמן הילדים שלי הגיעו איתנו לחתונה משפחתית. הם פגשו שם ילדים בגילם, מהצד השני, ושיחקו יחד ורקדו יחד והשתוללו יחד ערב שלם. שש שעות אחר כך, כשהם מרוטים ומרוצים, היה ממש קשה להפריד את החבורה הצוהלת הזאת. בדרך לרכב שאלתי אותם איך קוראים לחברים החדשים שלהם. לא היה להם מושג.
3
כשאתה ילד יש לך המון זמן פנוי. המון. לתינוקות של בית רבן אין משכנתא ואין עבודה ואין טלפונים דחופים או חשבונות שצריך לטפל בהם. יש פה אי צדק משווע: היום, כשברוך השם אני עמוס והלו"ז מלא, אני צריך להילחם כדי לפנות קצת זמן לטובת לימוד שקט. ואילו להם, לילדים – יש את כל הזמן שבעולם, והם לא בדיוק טורחים לנצל אותו. גם אני העדפתי באותן שנים לשלוח פתקים לחברים בכיתה ולא להקשיב למורה. אז אם יש ילד שקורא את הטור הזה עכשיו: תנצל את הזמן הזה כדי להתמלא בתוכן. תקשיב למה שיהודי מבוגר בן 39 אומר לך.
4
בית הספר הוא לא חממה של תמימות. נהוג לצייר את השנים האלה כשנים טהורות ומלאות תום, זוך וזוהר. כשאני מסתכל אחורה אני בהחלט נזכר בהרבה מכל אלה, אבל גם בחומרים אחרים ומחוספסים יותר של החיים. יש מורים לא טובים ובעיקר לא רגישים. מורים שלא מתייחסים מספיק יפה לתלמידים ובכלל, לא מכבדים את המקצוע שלהם. ויש גם תלמידים שאינם טלית שכולה תכלת. כאלה שצוחקים על תלמידים אחרים וגם על המורים (מספיק שמורה או תלמיד יהיה קצת שמן, או רזה, או עם כל אפיון מיוחד, כדי שיהפוך למושא לעג יומיומי של אותם תלמידים מרושעים).
5
ככל שניסיתי להיזכר השבוע ברגעים שהתרחשו בתוך הכיתה, כך נזכרתי ביותר רגעים שהתרחשו בדרך, בהסעה. במובן מסוים הדרך הלוך וחזור לבית הספר הייתה בשבילי שיאו של היום. היה לנו נהג, למשל, שבכל פעם שהיו עוקפים אותו נהג לצעוק קללה קבועה. יום אחד חזרתי הביתה ושאלתי את אימא שלי מה פשר אותן מילים. היא הסמיקה, אמרה שאצלנו לא מדברים ככה, וצלצלה לנהג כדי להתלונן. נהג הסעות אחר, לא משנה מאיזו עדה, היה שומע במשך חצי שנה את הקלטת של חיים משה, ואז במשך חצי שנה את הקלטת של מרגלית צנעני. "תחליף קסטה", היינו מבקשים ממנו אז, אבל הוא בשלו. עד היום אני זוכר את כל מילות השירים האלה בעל פה.
נהג אחר שמע איתנו תמיד את שידורי החדשות בדרך לבית הספר, וכך ידעתי בעל פה את כל שמות חברי הכנסת, מכל המפלגות, כולל שושנה ארבלי-אלמוזלינו. והשיא היה בכיתה ז', כשעברתי לבית הספר שבמושב יסודות. בכל בוקר היה אבא שלי מוריד אותי ואת אחיי באיזה צומת, ומשם היה אוסף אותנו המורה איינהורן. ולמרות שבעצם המורה איינהורן אף פעם לא היה המורה שלי (הוא לימד כיתות נמוכות יותר), לא ייאמן כמה שהוא לימד אותי. הוא אהב מאוד מוזיקה חסידית, היה ממש להוט אחריה, ותמיד השיג את הקלטות הכי חדשות ועדכניות, והיה מנתח אותן יחד איתנו בדרך. הקשר העמוק שלי למוזיקה חסידית, גם כמאזין וגם כשדרן רדיו, התחיל שם, בדרך לבית הספר. המורה איינהורן פשוט לימד אותנו להקשיב למוזיקה. אני זוכר שבוקר אחד הוא הגיע עם קלטת חדשה של אברהם פריד שיצאה ממש יום קודם. "תקשיבו ילדים", הוא אמר לנו איך שנכנסנו לרכב, "יש פה שיר, שפשוט לא היה כמוהו קודם. זה משהו אחר. סגנון חדש". ואז, בחלל הוולוו הכתומה של המורה איינהורן נשמע קולו של אברהם פריד "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע..."
הוא היה חופר לנו כל הדרך, הרבה שנים לפני שהמילה חופר הומצאה. לידי, במושב האחורי, ישב אחי, ילד חמוד ובלונדיני בכיתה ג' בשם יצחק מאיר, ועליו הנסיעות האלה השפיעו אפילו יותר.
6
אז מה אני כן זוכר מהלימודים עצמם? רק את מה שהיה מעניין ועוצמתי. למשל, את אחותה של אידה נודל. באותם ימים טרם נפרץ מסך הברזל, והעולים שהיו אסירי ציון נחשבו לגיבורים. אידה נודל הייתה אסירה כזאת, "סירובניקית", ויום אחד הביאו לבית הספר שלנו את אילנה נודל, אחותה שכבר עלתה לארץ, כדי לספר לנו על המאבק של יהודי ברית המועצות. כמובן שזה נחרט בזיכרוני יותר מכל מערך שיעור. בבית הספר בשעלבים היה לנו מורה למשנה שלימד אותנו בכיתה ב' את מסכת תמיד. זו מסכת שעוסקת כידוע בקודשים ובקורבנות ובשלל נושאים מסובכים, לא בדיוק מחיי היומיום, אבל המורה שלנו, קיבוצניק ותיק בשם דוד ישראל, גרם לנו להתאהב במסכת וממש לשלוט בה, בזכות הצגה, מחזה של ממש שהוא כתב לנו, שבה אנחנו היינו השחקנים (לצערי קיבלתי תפקיד מאוד זוטר, של כהן הדיוט ששמו אפילו לא עולה בפייס לעבודת הקורבנות) וכל בית הספר היה הקהל.
מורה ותיק אחר, פנחס במברגר שמו, לימד אותנו גיאוגרפיה. הוא היה מורה מאוד מקצועי, ברור ומסודר, ויום אחד, כשסיים שיעור על קרחונים ששמם פיורדים, הודיע לנו שהוא סיים את החומר להיום, ולכן אפשר לצאת החוצה מוקדם, לפני הצלצול. התופעה הזאת חזרה על עצמה לאורך השנה. אם סיימנו ללמוד את כל החומר שהוא תכנן מראש, וגם הבנו אותו – הוא הודיע שאין טעם להחזיק אותנו בכיתה ושאפשר לצאת החוצה. זה היה תענוג. כל כך הפוך מהמורים שהתעקשו למתוח אותנו עד הצלצול, ואז להכתיב שיעורי בית על חשבון השניות הראשונות של ההפסקה.
והנה עוד משהו שאני זוכר, למרות שחלפו יותר מעשרים שנה: יום אחד נכנס לכיתה המנהל, הרב משה ברלסויער, כנראה כדי להחליף מורה. הוא דיבר איתנו על יעקב רוזנהיים, שהיה מנהיגה הראשון של תנועת אגודת ישראל ותלמיד של הרב שמשון רפאל הירש. הוא סיפר איך יעקב רוזנהיים עבד כבנקאי, והקים אגודה של שומרי שבת כדי לעזור להם למצוא עבודה ולחוקק חוקים למענם, ונלחם בתנועת ההשכלה, ואז המשיך בפעילות ציבורית ורצה לאגד את כל האורתודוקסים באירופה. שמעתי הרבה שיעורים בהיסטוריה, אז למה אני זוכר את השיעור הזה כמעט שלושים שנה אחרי? כי הוא היה מעניין. כי המנהל דיבר על כל התקופה ההיא בלהט ובתשוקה של ממש. קשה היה שלא להקשיב ולזכור.
7
כמה לא קל להיות מורה. כמה אחריות יש להם על עתידם של התלמידים. כמה כל מילה נכונה או לא נכונה שלהם יכולה להשפיע. אם אני מסתכל על הקדנציה שלי כתלמיד, נדמה לי שמה שהיה חסר לי הוא הכרה מצד המורים שלי בכך שיש הרבה סוגים של כישרונות.
הנה דוגמה: פעם אחת החליטו להקים עיתון לבית הספר שלנו, וכל כיתה הייתה צריכה לשלוח נציג. ידעתי שאני לא תלמיד טוב, אבל הרגשתי שיש לי כישרון כתיבה ושאשמח להתפתח בתחום הזה. אבל המורה החליט לבחור למשימה, כמובן, את התלמיד הכי טוב בכיתה. אם הוא טוב בחשבון וטוב בעברית, אמר לעצמו, הוא בטח יהיה טוב גם בתקשורת, והמחברות שלו הרי הכי מסודרות ויפות. אני זוכר כמה התבאסתי כשהמורה אמר לאותו תלמיד שהוא הנציג של הכיתה לעיתון הבית-ספרי. אותו ילד חנון ומשקיען אמר בתגובה: "אבל אין לי זמן לזה, אני רוצה להשקיע יותר בלימודים", ואז הצבעתי בכל הכוח ואמרתי: "המורה, אולי אני?". המורה הביט בי במבט של "טוב, נו", והסכים בדיעבד לשגר אותי למשימה.
הרבי מקוצק אמר שלמורים בכיתות הנמוכות יש תפקיד משמעותי יותר מכל מחנך או ראש ישיבה חשוב שיבוא אחר כך. כי את מה שאומר ראש הישיבה בשיעור התלמיד יכול לקבל או לא לקבל, אבל האמת שאנחנו לומדים מהמורים שלנו היא הכי בסיסית ויסודית ומוחלטת. כשהמורה אומר שא' זה א' וב' זה ב' – אנחנו לא מערערים ומקבלים זאת כתורה מסיני. רק בגיל מאוחר יותר אנחנו מתחילים לשאול שאלות קשות, אבל הגרסא דינקותא שאנחנו מקבלים היא ממש קודש קודשים בשבילנו. אולי צריך להרחיב את האמירה הזאת: גם מה שהמורה משדר לנו על עצמנו באותן שנים נתפס כקודש קודשים. אנחנו עדיין לא ביקורתיים, ואין לנו הרבה מעגלים חברתיים. אם משדרים לנו בכיתה שאנחנו בטלנים ולא כל כך מוצלחים, זה הופך להיות האל"ף בי"ת של חיינו. אבל אם נותנים בנו אמון ומתאמצים ומשדרים לנו להפך - זה מה שילווה אותנו כל החיים.
לתגובות: yedidyam@netvision.net.il
