סרבנות שירות היא עבירה על החוק, ומי שקורא לסרבנות הוא עבריין.
ברור שבפרשת המנהלת לא מדובר בקריאה להשתמטות, אלא בסרבנות שירות ביו"ש על רקע מצפוני-אידיאולוגי, אבל עבריין אינו יכול לעמוד בראש מוסד חינוכי.
למען הגילוי הנאות אציין שאני סירבתי להגיע לשירות מילואים ואף קראתי לסרבנות בתקופה שקדמה לגירוש, לפני עשר שנים. הייתי מוכן לעמוד לדין על כך ואף ללכת לכלא, כי בשביל עמידה בעקרונות צריך לשלם.
מה ההבדל בין סרבנות מימין להשתתפות בפעולת עקירת יישובים ובין סרבנות שירות ביו"ש? ההבדל הוא שאין זה תפקידו של צבא, וגם של אף אחד אחר, לגרש את אזרחי מדינתו מבתיהם. התפקיד הראשי של הצבא הוא להגן על המדינה, ותפקידים משניים הם הצלת חיים, כמו חילוץ מטיילים תועים ואזרחים מבתיהם במקרי שיטפון וכו'. מעולם לא מילא צבא תפקיד גרוטסקי של גירוש בני עמו מבתיהם, ועל רקע חריג ובעייתי כזה סביר לסרב.
סירוב שירות ביו"ש הוא סירוב לקחת חלק במשימת הגנה ביטחונית, שהיא משימתו הראשית של הצבא. כאן אין הסברים, ומי שמסיבות מצפוניות אינו מוכן להשתתף בכך, שיישא בתוצאות. אי אפשר "ללכת עם ולהרגיש בלי". או שאת אשת עקרונות בעלת מצפון והאידיאולוגיה שלך אומרת שאסור לשרת שם, ואז יש לזה מחיר, כמו לא להיות מנהלת בית ספר במדינה שאת חוקיה הפרת, או שתתאפקי ותשמרי על מחשבותייך בפנים, אם אין את מוכנה לשלם את המחיר.
יש להעריך אנשים שמוכנים לשלם מחיר בעבור צו מצפונם, אין להעריך את מי שרוצה ליהנות מכל העולמות.