"אַראָפּ פֿון פּוּנִים", הביטוי היידי המתאר מישהו שנפלו פניו ומצבו בכי רע, תורגם לעברית ל-"על הפנים".
התערוכה, שנולדה כתערוכת התרסה מול המצב החברתי-פוליטי, הפכה עורה עת האמנים שהוזמנו לקחת בה חלק, בחרו בדיוקנאות כדי לשקף תובנה לא רק לגבי האישיות של המצוירים, המצולמים או המפוסלים, אלא לשמש ראי לתקופה: לְקיצוניות ולהט, לפחד ותעוקה, לחידלון ונרפות, למחנק וייאוש, לאנוכיות ועדריות וגם לאני ולאחר ולכמיהה העזה לשקט. הפנים בתערוכה זו, הופכות את הביטוי לממשי.
העיניים העצומות למחצה המציצות מבעד לדיוקנו העצמי של דוד טרטקובר החנוט בנייר דבק, מסכת האב"ך המכסה את פני החיות השבריריות של צ'נצל בנגה והאגרוף בפרצופו של הגמל הכורע בכניעה בעבודתו של נמרוד נישרי, מבטאים בעוצמה את תחושת המחנק. הצורך העז בחמצן נמצא גם בצילום המטריד של תמי סואץ, בו נראה ישיש צהוב יושב בבדידות מזהרת בבית קפה. קולאז' קקופוני של פנים בפיסול של מנוחין, בציור של גרישה בלוגר, ובעבודתו של צבי בן ארץ, יוצר דיוקן של הרס וחורבן. אותו אובדן ניתן למצוא גם במרידתם של חנן שלונסקי וזהר כהן במצלמות הדיגיטליות: הקווים, התווים והנקודות שבצפיפות גבוהה יוצרים תמונה חדה ומושלמת, מתפזרים ונפרדים בציוריהם עד שהדמויות כמעט מתאיידות ברקע. העיוות המרבי והגרוטסקי של הפנים האנושיות נמצא דווקא בדיוקנאותיהם האישיים של מיכל בן זאב המתכופפת, שלומי ללוש הליצן ושל רחל רבינוביץ במסעותיה ההזויים והחושפניים עם המצלמה.
בהיסטוריה של האמנות ניסו האמנים לתפוס את המוזה ולהביע פליאת-מה אודות העולם, באמצעות ציורי עצמם. בתערוכה זו, נראה שהשימוש במראה כדי להגיע אל נבכי הנפש הוא המוטיבציה העיקרית לדיוקנאות האישיים: וכך נגלים שירלי אגוזי בעיצבונה, איוון הלמריך במחלתה ודן רייזנר בהתכתשותו העצמית. עולם עגום ומסעיר הוא ההשתקפות לדיוקנו העצמי של אמנון יוהס ואצל אוהד שאלתיאל זיקוקי הדי נור השחורים שברקע, מתאימים לארשת פניו העגומה.
דיוקן משפחתי משנות העשרים של רות נורמן, בו נראות ארבע נשים קפוצות פה וחמורות סבר, הוא מענה כן ונוסטלגי לתמונות משפחתיות מודרניות, מרובות החיוכים הצבועים.
רינת פודיסוק- רייזנר משתמשת בדיוקן של ז'אקלין קנדי כאיקון לבורגנות העשירה המתקשטת בפנינים, בטבעת נוצצת ובשולחן ערוך למהדרין ללא תוויי פנים או אישיות. אצל מיכל לויט, נערה יושבת ליד חלון ומביטה החוצה. בתנוחתה הנינוחה ניכרים מתח רב ותלישות: גופה וראשה מופנים אל החדר ומבטה נודד אל החוץ באדישות.
בציור רב עוצמה מציירת פאולה עליון אב מצליף בביתו. הפעולה מתגלמת בהבעות פניהם: הטירוף, ההתעללות, האלימות והכאב. ודן בירנבוים מצייר שיירה אנושית הולכת אל האופק. בקדמת הפריים- בגבו אל הצופה- הולך חייל דרוך עם נשק. בין אם הוא שומר על השיירה ובין אם הוא חלק ממנה, תנוחתו, שאינה חד משמעית, מעציבה. הדר גד מתארת את הפרדוקס על הדימוי הגברי, עת היא מציירת שלושה גברים בבית מרחץ ערומים למחצה עם שרשרי "חי" משתלשלים מצוואריהם אל בטנם השמנמנה, החשופה והרכה. מנגד, מתארת אסתר ארותי את שבריריות יחסיהן של שתי נשים בחברה המוסלמית- האחת מודרנית והאחרת מסורתית- בצבעים עזים ובתנוחה נוגעת ללב.
נורית ירדן, בצילום מנעֵר בו נראית ילדה תמה עם פאה בלונדינית א-לה מרלין מונרו, מתייחסת אל המסלול המואץ של הילדות במאה העשרים ואחת. מירי נשרי, בצילום ערוך, הופכת צל של ילדה למתווה ארץ וגם לקורבן מלחמות. אדוה דרורי משפדת בובה באקט פולחני דואב ובכך מגיעה לשיא הוויתור וההקרבה הילדית.
ברצון העז לשקט, לוכד רועי גבעתי את היופי הנשי-אנושי בטיפת שיש. הדיוקן נחבא ומסתורי, נגלה לעין רק מזווית מסוימת כמו מציין את חמקמקותו של רגע החסד. התערוכה מוצגת החל מהיום בשמעון הצדיק 16, יפו.