בנעוריו חלם בעלי להיות רפתן. בימי החופש הוא היה עובד בבָּקָר של קיבוץ שעלבים, שמח וטוב לב, ואף למד שם לא מעט על החיים.
עם השנים הנוסטלגיה שלו לא התמקדה דווקא ברדיפה אחרי הפרות על גב הסוסה, אלא בקשר עם האדמה, עם הארץ, עם המרחבים, שחדר עמוק ללבו בימים ההם. הרגשת החיבור עם החקלאות העברית ששבה וכובשת את הגבעות ואת השטחים הפתוחים בארץ הקודש, תחושת הבעלות המחודשת של העם היהודי על ארצו והידיעה שכל זה חלק ממהלך אלוקי גדול והיסטורי שאחריתו מי ישורנו – הייתה מרוממת.
ואכן, זו זכות גדולה להיות בקשר יומיומי עם אדמת ארץ ישראל הקדושה, בחקלאות וברעיית בקר וצאן. את מסירות הנפש על האחיזה באדמת הקודש מצאנו בימינו בעיקר בגבעות למיניהן, בחממות של גוש קטיף ייבנה וייכונן, בשומרי השמיטה כעיקר דינה ובהם יישובי פא"י שבהם זכינו להתגורר - מבוא חורון ושעלבים, ובכל אלו שמחזיקים את הקשר של עם ישראל עם אדמת ישראל, גם בדור ההייטק שקיימות בו פרנסות קלות ומכניסות יותר.
והנה, שלושה סיפורים מתוקים שסיפר לנו הרב וייטמן, רבה של 'תנובה', שמאדירים את אנשי השדה שהם שלוחי בית הדין בשנת השמיטה שהולכת ונגמרת.
פגישה אחת הייתה לאחד המשגיחים עם כורם שיש ברשותו חלקה קטנה של ענבים. נגד חצי מהחלקה עומד כרגע צו תפיסה מבג"ץ, בגלל תביעת סרק של ערבים. אך הכורם אינו מודאג כלל. הוא מספר בטון רגוע וענייני שהשנה הוא מעבד את החלקה של הקב"ה, ואם הקב"ה רוצה לקחת אותה ממנו זה אינו עניינו. הכול בידי ה'. ומדובר באדם שמוציא מכיסו רבבות שקלים בשנה זו כדי לשמור על כל החלקה ולמנוע ממנה נזק, או כדבריו: כדי לעבד את השדה של הקב"ה.
תוך כדי שיחה מצלצל כורם אחר כדי לשאול שאלה בדין נטע רבעי, ובאמצע דבריו הוא מתרגש עד דמעות מכך שהוא זוכה לדון עם הרב של 'תנובה' בשאלות שאלפיים שנה כמעט לא דנו בהן.
ועוד באותו היום נפגש הרב וייטמן עם בעל יקב, יהודי יקר שהקים מכספו מעין מסגרת לילדים מתקשים שנפלטו ממוסדות החינוך: הם עובדים בבוקר בחקלאות ואחר הצהריים לומדים כמה שעות לימודי חול וקודש. האיש סיפר לו בגאווה גדולה שכל התלמידים במחזור האחרון הצליחו לסיים מבחני בגרות והתגייסו ליחידות קרביות. ומה הקשר ליקב? פשוט, את הכרם ואת היקב הוא הקים בדיוק בשביל זה – כדי שיהיה לנערים הללו היכן לעבוד בחקלאות.
החקלאים שלנו הם יראי ה' ואוהבי הארץ, ולעתים אף מוציאים מכיסם הפרטי על מנת שיוכלו לעבד את אדמת הקודש. אשרי העם שאלה הם חקלאיו, אשרי הארץ שאלה הם אוהביה ומעבדי אדמתה. וכל זה רק חלק קטן ממסירות הנפש של עובדי האדמה שומרי השמיטה בארץ הקודש.
"שהחיינו" על מדים חדשים?
ואם בענייני שדות עסקינן, מה טוב ומה נעים כשהמלך בשדה.
וכך בן יקר, חייל בצבא ה', שנמצא בשבוע שדאות, ישן בשדה יד ביד עם ריבונו של עולם כביכול.
בנעוריו חלם בעלי להיות איש צבא. הוא ממש התמוגג בזמן השירות הצבאי. אחד הימים המאושרים בחייו היה כשסיים קורס מפקדי טנקים אחרי מלחמת יום הכיפורים ומונה להיות מפקד טנק בחטיבה 500, המט"ק הכי צעיר בצה"ל (הוא היה אז רק בן שבע עשרה וחצי!). הקשיים הפיזיים לא הפריעו לו, והאווירה הצבאית הייתה תפורה עליו. והנה הגיע סוף השירות, עוד שבועיים חוזרים לישיבה אחרי הפסקה ארוכה. ופתאום המ"פ קורא לבעלי ומציע לו לצאת לקורס קצינים. הוא התחבט מאוד, שקל ובדק והיסס, ולבסוף החליט שהוא חוזר לישיבה. תורתנו הקדושה ניצחה, ובגדול.
ואז מגיע תורו של הבן. והנה, מאז הצטרף בננו לשורות צה"ל במסגרת ישיבת אלון מורה, השתעשענו במחשבה לכתוב ספר שו"תים חדש, 'חיי צבא', ובו שאלות אין-ספור שעולות על שולחננו מדי שבת בשבתו. כעת, כשהחבר'ה מתנהלים לראשונה מחוץ לבית ההורים ולישיבה, הבקיאות שלהם בהלכות כשרות בעקבות השיעורים בנושא זה בישיבה באה לידי ביטוי, כי חלק ניכר מהאחריות על כך מוטל על כתפיהם, בנוסף לשאר המשימות.
תבנית שחיממו בה בשר חלק וצירפו אליה בטעות גם בשר שאינו חלק – מה דין הבשר החלק למי שמקפיד על אכילת חלק? מה עם כמויות האוכל שנזרקות מדי יום: האם אין פה "בל תשחית"? ומה עם פח שביעית בצבא?
אך גם נושאים הלכתיים אחרים זוכים לליבון, כמו האם מותר לברך בתשעת הימים "שהחיינו" על מדי צה"ל חדשים? האם מברכים על הנשק, למרות שהוא לא רכושו הפרטי של החייל, או אולי לברך רק כשהבחור יקבל את המאג הכבד? תפילה לפני הנץ ופעילות לפני התפילה – מתי מותרים? ועוד רחבה היריעה.
אשרי העם שאלה הם חייליו, אשרי הארץ שאלה הם אוהביה, שמוסרים גופם ונפשם על אדמתה.
לתגובות: drchana2@gmail.com