'אורות גבוהים'
אודי דוידי
בדרך כלל אחרי שקט, מגיעה סערה. וגם כאן, אחרי אלבומו הקודם 'מחכה לשקט', שהיה משפחתי, ענוג, עמוק ונוגע ברמות שקשה למצוא, והופק מוזיקלית באופן נפלא, לא מפתיע שאודי דוידי חוזר (חלקית ובאופן רך) אל הלהיטיות שאפיינה אותו בתחילת הדרך.
הסינגלים שיצאו עד כה מהאלבום החדש, "ראו באורי" ו"ישמח חתני", סימנו את החזרה למחוזות הקצב, וניכר שהאלבום החדש חופף לכיוון של הסינגלים, ולמעשה הוא מאוד קליט וקל לעיכול.
כל זה לא אומר כמובן שאין עומק. כי גם כשדוידי מקפיץ או מייצר מוזיקה להיטית, הוא יודע ליצוק בפנים את הנשמה היהודית. לא נעים לומר, אבל ברוב המקרים להיטים מובהקים ואמנות לשמה לא הולכים ביחד, אפילו לא במוזיקה היהודית. אודי דוידי, ועוד כמה יחידי סגולה מסוגו, הם היחידים שאני מאמין להם גם כשהם מייצרים להיט מקפיץ. כי גם בשירים אחרים אפשר לשמוע ולהבין מאיזה מקום מדבר דוידי. אפשר לראות ולשמוע למשל גם בשיר "שוקי", על פלוני ששוכח את הדברים החשובים באמת בחיים ומתמכר למרוץ היומיומי, מהיכן נובע המעיין. אפשר לשמוע את הגרסה המורחבת ל"אם אמרתי", המוקדש ללומדי הדף היומי, ולהבין את הקונטקסט היצירתי שממנו פועל דוידי. וכך כמעט לגבי כל שיר ושיר.
אבל אם נדמה לכם שדוידי חזר לתקופת ההמנונים, זה לא מדויק. ניכר שהוא גורר משהו מהאלבום הקודם, "מחכה לשקט". השירה שלו מזכירה יותר את האלבום ההוא מאשר את קודמיו. היא רכה, פריכה, לפעמים גם נוגה. התופים פחות נותנים בראש. הרגש משחק כאן תפקיד מרכזי, ונראה שתהליך ההתבגרות של דוידי כאמן יוצר ממשיך להעמיק. אפשר לשמוע את זה במיוחד בשירים כמו "קראתי" השמיימי, "שמע קולנו" המבוסס על ברכת "שומע תפילה" מתוך תפילת העמידה ו"עשה למען", שנשמע כמו קלאסיקה משמיעה ראשונה.
זהו אלבומו השביעי של דוידי. אם נחזור וניזכר באלבום הבכורה, 'דבר אליו', ברור שהוא עשה דרך ארוכה מבחינה מוזיקלית, אמנותית, אפילו גלגלצית. אבל בד בבד, המסר של 'דבר אליו' נשאר עד היום נקי וטהור מהשפעות זרות, וממשיך לנשום ולבעוט גם במוזיקה שהוא יוצר עשור אחריו. וזה, לדעתי, ההישג האמיתי.