המצא לנו חנייה

1. כבר חודש שלם אני מקנא בספרדים. כל שנה מחדש באלול זה מכה בי: הם נהנים מזה. אוהבים את זה. אולי לא בכדי הם מתחילים כמעט חודש לפנינו.

התחושה שהם משדרים לי, תינוק אשכנזי שנשבה, היא שזה פשוט כיף. כיף לקום בשעות הקטנות של הלילה, כיף לצאת מהמיטה החמה אל צינת הבוקר, כיף לומר לאט ובהטעמה את הסליחות הארוכות. זה כל כך קסום בעיניהם, כל כך רומנטי, כאילו הגבאי עדיין קורא "ס-לי-חות!" כמו פעם, עם עששית, ולא בקבוצת ווטסאפ. כאילו כל משפחת בנאי מחכה להם בבית הכנסת עם כוס תה נענע, יחד עם סימון ומואיז הקטן שבא להשלים מניין.

פעם שמעתי במו אוזניי זקן ירושלמי אחד מתרפק בגעגועים על החוויה (הטראומטית בעיני) הבאה: בילדותו היו קושרים לו לאצבע בטרם עלה על יצועו חוט שהשתלשל דרך החלון. לפנות בוקר, כשהגיע זמן הסליחות, השמש היה מושך את החוט מהרחוב, וכך הילד הקטן הקיץ עם שחר, קפץ מהמיטה חיש קל הישר לשירת אדון הסליחות בוחן הלבבות.

לי לא קשרו שום דבר לאצבע, אבל כל שנה מחדש, כשאלול מגיע, מזדחל בי החשש המוכר מכך שהנה זה בא. הגיעו הימים שבהם צריך להתחיל להשכים מוקדם לסליחות. זה כל כך צרוב בי, החשש הזה מהקימה של ימי הסליחות ברבע לשש בבוקר, שאני שוכח שכבר יותר מעשר שנים, בכל יום, אני קם בין כה בחמש לפנות בוקר כדי להכין את תוכנית הרדיו שלי. הפחד הקמאי הזה חזק מהכול, גם מהמציאות.

וכל שנה מחדש אני מנהל עם הסליחות את שיחת "יחסינו לאן?". זה לא הן, זה אני. קשה לי איתן. גם, כאמור, עם הקימה בבוקר השכם, וגם, בואו נודה על האמת, עם כל חשבון הנפש הנלווה. ואז אני אומר לעצמי: אוקיי, אבל מי אמר שאתה עושה בחיים רק את מה שאתה "מתחבר" אליו? האם צריך רק לזרום וליהנות מקיום מצוות ומנהגים, או שלהפך, נדרש גם מאמץ וקבלת עול, ואפילו מסירות כשזה לא הכי נעים וכיף?

וזה לא קשור רק לסליחות. זו שאלה מרכזית בחיים. האם אנחנו ניו-אייג'יים, זורמים כאלה, מחפשים את מה שמתאים לנו בלבד, את מה ש"מרגיש לנו נכון", או שאנחנו מתמודדים עם החלקים הפחות נעימים, ואולי בסוף גם יכולים להם.

"תחשוב שסליחות – זה פשוט מה שקורה עכשיו", אמר לי מישהו לאחרונה, והמליץ לי להסתכל על כל הסיפור קצת אחרת. "עכשיו אלול, ועם ישראל אומר סליחות, וזה השפע שיורד כרגע משמיים. זה התדר. תתחבר אליו. אל תישאר בחוץ. אל תתפנק. אם זה מה שמתרחש - תצטרף, תהיה חלק. לא משנה אם כיף ונעים לך באופן אישי".

2. ובגלל כל מה שנכתב כאן אני מוצא נחמה בסליחות בנוסח קרליבך. מבחינתי זו פשוט המתקת הדינים. פתאום הטקסטים האלה מתנגנים, מלטפים, ואפילו אני - מרגיש קצת כמו אחיי הספרדיים. קחו למשל את השורות הכה מפחידות "זוחלים ורועדים מיום בואך, חלים כמבכירה מעברת משאך", תלבישו עליהן את המנגינה המתוקה של קרליבך, ותקבלו משהו חם כזה. מנחם.

במוצאי השבת האחרונה, יצחק מאיר, אחי, היה שליח הציבור בסליחות שכאלה בבית הכנסת 'אוהל נחמה' בשכונת רחביה, והוא ביקש ממני לומר כמה מילים לקהל לפני שהאירוע יתחיל. במהלך השבת חיפשתי וגם מצאתי וורט, רעיון חסידי מקסים, שחשבתי שמתאים מאוד לומר אותו לפני הסליחות.

התפילה הייתה אמורה להתחיל באחת עשרה וחצי בלילה, ואני יצאתי מהכניסה לעיר עשר דקות קודם לכן, ברכב. כשהגעתי לאזור בית הכנסת הבנתי שאין לי שום סיכוי למצוא חנייה כחוק. הצימאון לסליחות, בבית הכנסת 'אוהל נחמה' ובבתי הכנסת הסמוכים, לא הותיר חנייה אחת לפליטה. אז בלית ברירה עברתי לחפש מקום באדום-לבן, אבל גם חנייה כזאת לא מצאתי. אנשים חנו אפילו על איי תנועה. הפתרון היחיד שנשאר לי הוא לחנות מול כניסה מרווחת של בית גדול אחד שראיתי שם, ברחוב הסמוך לבית הכנסת, אבל החלטתי שאמירת סליחות לא מצדיקה חסימת כניסות של אזרחים תמימים שנמים עכשיו את שנתם בביתם שברחביה. וחוץ מזה, זה היה בית הנשיא.

השעה כבר הייתה אחת עשרה וארבעים, ואז אחת עשרה ארבעים וחמש, ואחי כבר מזמן התחיל. מצאתי את עצמי ממשיך ומסתובב שם שעה ארוכה, מקיף שוב ושוב את בית הכנסת, מתפלל שאיזה רכב ייצא ויפנה לי חנייה. קינאתי בכל אלה שהקדימו ותפסו מקום, וגם נזפתי בעצמי על האיחור המיותר. זו הרי הייתה אחת הקבלות שלי לחודש אלול ולשנה החדשה: להפסיק לאחר, לצאת בזמן, להיות מתוכנן יותר - והנה, כבר בלילה הראשון של סליחות אני מפשל.

3. ואז נזכרתי במה שהייתי אמור לומר שם, בפנים, בבית הכנסת: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. מחוטב עציך עד שואב מימיך". הרבי מסלונים, בעל ה'נתיבות שלום', מסביר את הפסוק הזה, שפותח את הפרשה האחרונה של השנה. לפי הפירוש שלו, המילים האלה מורות לנו כיצד להיכנס אל הימים הנוראים.

הוא מפרק את כל חלקי הפסוק, ולומד מהם הוראות למעשה: "אתם ניצבים היום כולכם" – כלומר, יש כוח לציבור. תפילת היחיד וסליחות היחיד נשמעות הרבה פחות מאשר בקשה של ציבור גדול שמתפלל ביחד, וזה הרי החודש השנתי של תפילות רבים. נו, זה בהחלט רעיון יפה מאוד להיזכר בו כשכולם שם בפנים ואני פה לבד במכונית.

אבל איך ממשיך הפסוק? איפה צריך להתייצב ביחד? "לפני ה' אלוקיכם". הוא מזהיר מפני דיבורים סתמיים על אחדות, שלא מחברים אותנו אל ה' ואל התורה. לא מספיק לומר "אחדות, אחדות" ברוח ארגוני הפיוס וההידברות. צריך גם לשאול מה מטרת האחדות הזאת. והמטרה שלה צריכה להיות אחדות "לפני ה' אלוקיכם". דע לפני מי אתה מתאחד.

וכאן מגיע החלק המקורי במיוחד: מי מתייצב? מי שותף למשימה? אנחנו רגילים לומר באופן אוטומטי שמתייצבים בברית הזאת גם "ראשיכם" ו"שבטיכם", שהם האנשים החשובים והמכובדים, וגם "חוטב עציך ושואב מימיך", כלומר האנשים הפשוטים. גם המעמד הגבוה וגם העמך.

או אם להשתמש במונחים של השנה החולפת: גם האליטה וגם מנשקי המזוזות והקברים. אבל ה'נתיבות שלום' מסביר זאת אחרת: אתה מתייצב לסליחות, לקראת ראש השנה, עם כל מצבי הנפש שהיו לך בשנה החולפת. עם כל התמורות והשינויים שהיו בך. אתה מתייצב גם עם התקופות שבהן היית השנה "ראשיכם ושבטיכם", הרגשת טוב עם עצמך, הצטיינת בעיני עצמך, עפת על עצמך, ואתה מגיע לקו הסיום של השנה גם עם הרגעים שבהם היית חוטב עצים ושואב מים, גם עם הכישלונות והאכזבות והרגעים הפחות מפוארים שלך בשנה החולפת. אנחנו באים עם כל הרגעים של תשע"ה, אלה שבהם היינו על הגובה ואלה שבהם היינו על הפנים, ומתפללים לתשע"ו עוד יותר טובה.

אין ספק שהרגע הזה של האיחור ושל חיפוש החנייה, במקום לומר בפני הקהל בבית הכנסת את הרעיון הזה, היה רגע שבו הרגשתי חתיכת חוטב עצים ושואב מים.

4. למחרת סיפר לי חבר שלי שהשתתף בתפילה, את הסיפור מעורר המחשבה הבא: התפילה כולה שודרה בשידור חי ברדיו ובאינטרנט. אחד מאתרי החדשות הגדולים שלח צלם עם ציוד מקצועי כדי להעביר לגולשים את הקולות והמראות. אותו צלם הגיע מבעוד מועד וסידר את המצלמה בחזית בית הכנסת, ממש על הבימה, בין החזן לארון הקודש. לאורך הערב כולו, חברי הסתכל מדי פעם על הצלם.

הוא לבש כובע מצחייה, כנראה כדי לכבד את בית הכנסת, הסתכל למטה, כנראה לתוך סידור תפילה, ועל אוזניו היו אוזניות, כנראה כדי לבדוק את הסאונד של האירוע. נראה היה שהוא בהחלט משתלב באווירה. לפעמים חברי ראה שהוא מחייך לעצמו (אולי ממבוכה?) ולפעמים היה נראה שהוא מתרגש ודרוך. החבר סיפר לי שהוא התבונן בו כמה פעמים במהלך התפילה וחשב לעצמו: וואו. כזאת תפילה מרגשת. אפילו הצלם לא יכול להישאר אדיש.

בשלב מסוים החבר קיבל כיבוד, לפתוח את ארון הקודש לתפילת "שמע קולנו". הוא קם ממקומו והחל ללכת לכיוון הארון, ובדרך עבר קרוב מאוד ליד הצלם. הוא הסתכל עליו וכמעט קפץ מרוב הפתעה: הבחור שפניו העידו על עניין ועל התרגשות היה באמצע צפייה בסרט, בתוך המכשיר הסלולרי שלו. בעוד חברי חשב שהוא שקוע בחוויית הסליחות, מתברר שהוא אכן היה שקוע, אבל בחוויה אחרת לגמרי.

כשהוא סיפר לי את הסיפור הזה, קודם כול התעצבנתי. כמה הייתי מוכן לתת כדי להתחלף עם הצלם הזה. הוא יושב לו במיקום הכי טוב בבית הכנסת ובכלל לא אכפת לו מזה, ואני תקוע בחוץ (גם כשמצאתי סופסוף חנייה, לא נשאר מקום בפנים למאחרים).

אחר כך חשבתי שאני כבר רואה בעיני רוחי איזו הרצאה טובה תהיה לצלם הזה יום אחד, כשהוא יחזור בתשובה. הוא יוכל לפתוח ולספר לקהל שהוא היה כזה חילוני ורחוק, עד שפעם הוא אפילו היה בסליחות הראשונות, באמצע בית כנסת בירושלים, עם מאות אנשים ששרים ומתפללים ובוכים, עם חזן ועם כלי נגינה ועם תפילה סוחפת, אבל הוא בחר לראות סרט באייפון. ממש צַלָם בהיכל.

"לדעתי הסיפור הוא בכלל לא הצלם", אמר לי החבר, "הסיפור זה אנחנו. קל להתנשא עליו ולהגיד איך הוא לא שם לב מה הוא מפסיד. הרי הוא נמצא בזמן הנכון במקום הנכון, ובעצם בחר שלא להיות שם. אבל כמה פעמים זה קורה גם לנו? הצלם הזה הוא ממש משל, על מי שמחליט להתעלם ולברוח אל מה שנעים ונחמד וקל. הרי גם אנחנו בוחרים לפעמים לא להתמודד עם המציאות ולא לקלוט איפה אנחנו נמצאים בכלל. מחמיצים רגעים עצומים שעוברים לידינו, פשוט כי לא מתאים לנו עכשיו לפתוח את העיניים".

זו ברכת השנה-טובה ששלח השבוע לידידיו שמואל עמנואל, חבר קיבוץ שעלבים הוותיק. עשר שמיטות שנשמרו כהלכה בארץ ישראל. וואו. כשביקשתי רשות לפרסם את הברכה הזאת, משפחת עמנואל הוסיפה עוד פרט: בשנת השמיטה תש"ה שמואל היה במחנה ההשמדה ברגן בלזן, שם נרצחו הוריו וארבעה מאחיו, והוא לא ידע בכלל האם יזכה לשנה הבאה. שנה טובה.