הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמןעופר עמרם

עוד מעט נשב סביב השולחן החגיגי ונייחל להתחדשות.

נטעם מסימני החג, ועם כל טעימה וטעימה נבקש בקשות על שנה מתוקה שתתחדש עלינו, על ריבוי זכויות וקריעת גזירות. והאויבים שלנו, כמובן, הרי אי אפשר לפתוח שנה בהתעלמות מכל הקמים עלינו לכלותינו, מן האויבים הלאומיים ומן האויב הפנימי שצפון בלבנו, כוח היצר שמתנכר לתפקידו ומבקש להרע לנו במקום להיטיב. נבקש שייכרתו מבקשי רעתנו, שיסתלקו, שייתמו. באמת, כבר הגיע הזמן.

ובין שאר הבקשות, נאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב". בקשה שלקוחה מן הפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת כי תבוא, רוויית הברכות והקללות. "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (דברים כח, יג) התברכנו בה. "הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" (דברים כח, מד), איימה עלינו הקללה שהתממשה בימי החורבן – "היו צריה לראש" (איכה א, ה).

בבסיס הבקשה להיות לראש ולא לזנב מצויה מחאה כלפי המצב השורר בעולם. בית הדין לפשעי מלחמה מצוי בהאג, המצפן המוסרי של העולם נמצא במוסדות האו"ם, שם ישנן ועדות לזכויות אדם בעלות סולם ערכים מאוד מסוים. מועצת הביטחון מגנה ומשבחת כאוות נפשה, ואיש אינו מעלה על דעתו שזה יכול להיות אחרת. בראש השנה אנחנו מוצאים את האומץ לבקש ולחלום להיות לראש. בחלומנו, שבוודאי יתגשם, הקוד המוסרי נקבע בירושלים, העמים כולם משחרים לפתחם של חכמי ירושלים לשמוע עצה ולקבל תבונה. המנהיגות הערכית של האנושות שבה הביתה, למקום הראוי לה.

זה נשמע יומרני ואולי רחוק, אבל בדיוק בשביל זה ניתן לנו ראש השנה. שאיפות קטנות הרי מתנחלות בלבנו במשך ימות החולין של השנה, אבל בראשה של שנה אפשר לטפס על הר גבוה ולהביט למרחוק. וממרום ההר אנחנו מצליחים לראות ימים שבהם "ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". ימים שבהם "צדיקים יראו וישמחו", "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". זה יומרני ונשגב, ודווקא בשל כך הכרחי ומוצדק.

אולי בבקשתנו להיות לראש אנחנו מעמיקים גם בהבדל היסודי שבין ראש לזנב. בעוד הראש יכול לבחור בכל רגע נתון לאן ללכת: לפנות, להמשיך ישר או להסתובב, הזנב מזדנב בעל כורחו בעקבות הראש. הוא נגרר, הוא לא בוחר, הוא מובל. עם דמדומי השנה החולפת וזריחתה של החדשה, אנחנו מבינים שהזנב הוא האיום הגדול ביותר על יכולת ההתחדשות שלנו. לא פחות מכך הוא נועל את הסיכוי לתשובה. הזנב לא יכול לחזור בתשובה, כי בעולמו מה שהיה הוא שיהיה. הוא מזדנב בעקבות ההרגלים, נגרר בעקבות שגיאות התמול-שלשום. בתחושתו הוא לא יכול לצאת מהמצר, הרי הכול מוכתב ואלה הם אופיו וגורלו שאשמים. כך חונך, כך התרגל, ואין לו חירות לשנות.

תשובה בהישג יד

עם התקדש החג אנחנו מחליטים להתחיל להחליט, בוחרים לבחור. בראש ובראשונה אנחנו מכריזים שאפשר להיות ראש, שנועדנו להיות לראש, האחריות עלינו וממילא היכולת לשנות הרגלים וחטאים מצויה לגמרי בהישג ידינו. ובעצם ההחלטה הזאת כבר נפתחים שערי תשובה שהיו חסומים בפני הזנב שחי את חייו באין ברירה.

ביחסי הראש והזנב ישנה גם חריגה אחת. חז"ל הדריכו אותנו לפעמים להיות זנב: "רבי מתיה בן חרש אומר: "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (אבות ד, טו). ההנחה היא שלא כל אחד יכול להתנהל כראש כל הזמן, ויש בחיינו תקופות שבהן אנחנו נגררים בעקבות אחרים. במקרה כזה ההדרכה להיות זנב לאריות. ליתר דיוק נאמר שברגע שזנב מחליט בעקבות מי להזדנב, ובוחר להיות זנבו של אריה ולא של שועל, הרי ההחלטה הזאת עצמה היא כבר בבחינה מסוימת התנהגות של ראש. זאת ועוד, ראשו של השועל הוא זה שמזדנב בעקבות יצריו ומאווייו האפלים, ובמובן הזה הראש הזה מתנהל לגמרי כזנב.

אולי התחושה הזאת מוכרת: אתה עומד בתפילת יום הכיפורים, כפוף מעט, קופץ אגרוף ומכה על החזה. מכוון את החיצים אל חטא מסוים, "על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע", מבטיח לעצמך ולבוראך לא לשוב אל מחוזות הלשון הפוגעת לעולם. ואז עולה בך קול ספקני שמחייך על כנותך בחיוך לועג: "הרי כאן עמדת, בשנה שעברה, עם אותו אגרוף ועם אותה הבטחה". אתה נחלש – דבר לא השתנה מפני שאולי לא באמת אפשר לשנות.

ובדיוק בשל כך אנחנו מקדימים את ראש השנה ליום הכיפורים. לפני שנביט לכל העבירות בעיניים ונבקש להתנתק מהן, חייב לבוא שלב תודעתי הכרחי, רגע מכונן שבו אנחנו מכריזים בזאת על מהפכה: לא עוד זנב. זנבו של הדג ייגרר בהכרח בעקבות הכישלונות של השנה שעברה, ובעקבות התחושה שדיבורי התשובה הן מחשבות סרק. הראש המתחדש בראש השנה יידע שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, מפני שיש הרבה חדש במרחבי התשובה שקדמו לשמש.