בשלהי שנת תש"ן שובץ לשירות מילואים במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה.
את סמטאות ג'בליה הכיר משירותו הקודם, את בתי הפעילים ואת ארונות החשמל המרכזיים. בטקס סוריאליסטי הרימו יחד עם הפלשתינים את המפסקים הראשיים שנפלו וגרמו לעלטות תכופות במחנה.
השיבוץ הזה לא היה עם פלוגתו המקורית, וכך מצא יוסי את עצמו בחודש אלול יחד עם עוד כעשרה חיילים דתיים בפלוגה מעורבת. בשם החיילים פנה למפקד הפלוגה וביקש לנסות ולסדר את הסיורים שלהם בלילות ראש השנה, כדי שיוכלו להתפלל ביחד במשמרת הבוקר ולשמוע תקיעות שופר.
מפקד הפלוגה אברהם אלמליח ניסה לשנות את המשמרות, אך ללא הצלחה. לטענתו כדי ליישר קו ולהגיע למצב שבו יוכלו לרכז את כולם למשמרת לילה, יהיה על חלק מהחיילים לשמור כ‑16 שעות ברציפות, והדבר כמובן אינו אפשרי.
בהתקרב ראש השנה המשיך יוסי להפציר במ"פ אלמליח וברס"פ יום אחר יום כי רצונם להתפלל את תפילת החג במניין, וקשה להם לקבל את העובדה שבחג הקרוב ייאלצו להתפלל ביחידות ולא יזכו לשמוע קול שופר כהלכתו.
בבוקר ערב ראש השנה הגיעה הישועה בצורת פקודה ליחידה לשלוח עשרה חיילים לאבטח את היישוב נצרים שבמרכז הרצועה. המ"פ אלמליח ניגש בשמחה ליוסי ואמר לו: "קח את האנשים שביקשו להתפלל במניין ותתארגנו לקראת העברתכם לנצרים".
בהגיעם לנצרים פנה יוסי שוב לחיילים שהיו כבר משובצים שם, וביקש מהם להחליף את המשמרות, כך שהם ישמרו בלילות ובמהלך היום יוכלו להצטרף למניין של היישוב. הם שמחו על כך כדרך רוב החיילים שמעדיפים לישון בלילות.
את היום הראשון של ראש השנה העבירו בהתרוממות נפש בתפילות משותפות וחגיגיות עם אנשי הקיבוץ, ואף זכו להצטרף אליהם לארוחת החג.
ביום השני נאלצו באמצע תפילת המוסף לתגבר את העמדות, מכיוון שהייתה מתיחות באזור עקב הריגת החייל אמנון פומרנץ הי"ד. נודע להם שהוא נכנס בטעות למחנה הפליטים בדרכו לבסיס צבאי באזור, וכשהבין זאת וניסה לצאת חזרה התנפלו עליו צעירים פלשתינים, שפכו דלק על מכוניתו והעלו אותה באש. יוסי הצטמרר כשחשב על כך שהדבר אירע בערך באותה שעה שהם התפללו "מי בסקילה ומי בשריפה, מי יחיה ומי ימות"...
שנה לאחר מכן יצא יוסי לשליחות חינוכית בעמק הסיליקון בקליפורניה, שם ניהל את בית הספר היהודי. הוא ומשפחתו התגוררו כמה שנים בקהילת פאלו אלטו הסמוכה לאוניברסיטת סטנפורד, והמתפללים היו מרצים באוניברסיטה וגם ישראלים שהגיעו לעשות דוקטורט או להשתלם באחת מחמש האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית.
לאחר שלוש שנים התבקש יוסי להוביל את בית הכנסת הספרדי בעיירה סאניוויל שבלב העמק. בברכתו ובעידודו של הרב הראשי לישראל הרב אליהו בקשי דורון, שאותו זכה לארח, קיבל כוחות לעשות את הצעד הזה עם כל הקשיים שהיו כרוכים בעקירת המשפחה מהקהילה המאורגנת שהייתה בפאלו אלטו.
בערב יום הכיפורים תשנ"ה קיבל יוסי טלפון מישראלי שגר בקולורדו, שסיפר לו בשמחה על הולדת בנו ועל כך שאביו הגיע לבקרו מהארץ והשתתף בברית המילה. אך מכיוון שיש באזורו רק בית כנסת קונסרבטיבי, אביו לא נהנה מהתפילה ולא הרגיש בנוח שם, והיה עצוב במשך כל החג.
האיש ביקש להגיע ביחד עם אביו לבית הכנסת האורתודוקסי שבו מתפלל יוסי לתפילת יום הכיפורים, ורצה לדעת אם יש מלון בקרבת בית הכנסת שלהם. יוסי אמר לו שהמלון רחוק ויהיה קשה לאביו המבוגר לצעוד ביום הכיפורים את המרחק הזה, והפציר בו שיגיע עם אביו לישון אצלם בבית, שהיה סמוך מאוד לבית הכנסת. לשמחתו הבן נעתר לכך.
בערב יום כיפור הגיעו הבן והאב בטיסה מקולורדו לעמק הסיליקון. לקראת שתיים אחר הצהריים נשמעה נקישה בדלת ביתו של יוסי. כאשר פתח את הדלת נדהם לראות מולו את אברהם אלמליח, מפקד הפלוגה במחנה הפליטים ג'בלייה, ביחד עם אביו!
הם התרגשו והתחבקו.
אביו של אברהם נהנה מאוד בתפילה וזכה עם בנו לעליות. הקהילה שמחה לגלות שהאב הוא חזן ופייטן נפלא שהנעים את תפילת יום כיפור הממושכת.
לפני שנפרדו אמר יוסי לאברהם: "ראה איך הקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב ביום כיפורים, גם לאחר ארבע שנים ובמרחק אלפי קילומטרים, למי שטרח והתאמץ לאפשר לנו להתפלל ביחד בראש השנה".
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il