בבואי לדון בסוגיה זו, השאלה אינה מה טוב לפלשתינים אלא מה טוב לישראל.
אפשרות תגובה אחת, זו שננקטת על ידי ממשלת ישראל הנוכחית, היא בחירה בדרך של הטלת פחד ואימה על האומה כולה. הימנעות מהכרזת מלחמה ונקיטת צעדים נחרצים נגד הטרור היהודי, בידודה ההולך וגובר של ישראל באזור ועמידה בחיבוק ידיים מול מעגל הסלמת האלימות הגובר.
אפשרות אחרת היא לחדש את "אסטרטגיית שלושת המעגלים" של יצחק רבין, בן גוריון, בגין ואף שמיר. לפיה יש ליצור הבנות אסטרטגיות בין ירושלים וושינגטון ולחדש את הברית ההיסטורית עם ארצות הברית; לבנות מערכות יחסים קרובות עם שכנינו הרבים ובעיקר עם מצרים, ירדן, וערב הסעודית; ובמעגל הפנימי הישראלי-פלשתיני עלינו ליצור את התנאים המדיניים המתאימים לשמור ולחזק את השיתוף הביטחוני בין ישראל והרשות הפלשתינית.
ממשלה ישראלית נבונה צריכה הייתה לבחור בחידוש אסטרטגיה זו ובגיבוש יוזמת שלום עם בנות בריתה. יוזמה שתאפשר בנייה של מדינה פלשתינית משגשגת, תחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל והרשות הפלשתינית ותחזק את מעמדה של הרשות מול החמאס. וזאת בהתאם לרציונל של גבי אשכנזי: "כשהם (הביטחון הפלשתיני) עושים יותר, אנחנו נוכל לעשות פחות". ועל בסיס הנוסחה של "מה שמוסכם מתבצע", ובניגוד גמור לנוסחה הכושלת של "שום דבר לא מוסכם עד שהכול מוסכם" ומדיניות של הערמת קשיים (למשל מניעת אספקת מים לבתים שנבנו).
יהודים רבים מאמינים ותופסים את שחרורם של יהודה, שומרון ועזה כחלק ממהלך היסטורי שהתרחש על פי רצונו של אלוקים. אם כך הדבר, הרי שאלוקים גם יצר את המצב הנוכחי שבו גרים היום באזורים אלה כארבעה מיליון פלשתינים, ועלינו מוטלת החובה להתמודד עם מצב זה, על פי עקרונות המוסר היהודי והערכים ההומניים שאבותינו התחייבו להם כבר בתקופת התנ"ך, ולהגיע להבנות עם העם הפלשתיני. כל דרך אחרת תביא עלינו חידלון.
ד"ר יאיר הירשפלד
ממתכנני הסכמי אוסלו, מרצה באוניברסיטת חיפה