ח"כים כמו זהבה גלאון, שבכל הזדמנות מבטאים חרדה מהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, מבקשים כעת להכניס לתוך שטחנו רבבות פליטים ערביים, בעוד בוז'י הרצוג מסתפק במחוות קליטה סמלית.
מה שפסול לטענתם כל עוד מדובר ברעיון סיפוח יש"ע, זוכה להכשר נוכח נדידת העמים והתייצבותה של אירופה הנאורה לעזרת הנמלטים ממרחץ הדמים בסוריה.
העמדה הישראלית הנכונה בנושא היא זו של נתניהו, הגורס שהפעילות ההומניטרית חייבת להיות מרוכזת בתוך גבולות סוריה. אירופה רק מחמירה את המצב על ידי כך שהיא ממהרת לטהרן לגבש עסקאות עם שלטון האייטולות. בכך היא מספקת חמצן לטהרן לייצר עוד פליטים בסוריה, גם על ידי הפצצות וגם על ידי טיהור אתני כמו זה שמתקיים בדמשק, שהפכה מעיר סונית לעיר שיעית.
החלטה ישראלית לקבל פליטים מסוריה תחשוף אותנו לטיעונים כמו אלו של מחמוד עבאס, שמבקש להביא חצי מיליון פליטים פלשתינים מסוריה ליהודה ושומרון. אם נקלוט פליטים מסוריה, נקבל בתגובה את הטענה החסודה שאם ישראל תורמת לפתרון בעיית פליטים שלא היא יצרה, קל וחומר שעליה לקחת אחריות על משבר הפליטים שנולד בעקבות הנכבה והקמת הישות הציונית. הטענה הזאת כבר נכתבה במאמר בעיתון 'הארץ' בחתימתו של רן בן-טובים.
התשובה לבן-טובים, ולאלה שמבקשים מישראל להיות אור לגויים בקליטת פליטים מסוריה ומעיראק, היא שישראל עסקה ועוסקת בקליטת פליטים משלה. ישראל אינה חייבת לקלוט פליטים מצאצאי אלו שתקפו את המדינה היהודית בתש"ח, שאילו ניצחו חלילה היה המופתי זוכה לבצע מה שנבצר ממנו ומבעלי בריתו לעשות בימי מלחמת העולם השנייה – השמדת היישוב היהודי בארץ. הפליטים הערבים מישראל התקזזו בפליטים יהודים מארצות ערב.
אותו סיפור חוזר על עצמו גם כעת. ישראל קולטת ותיאלץ לקלוט בעתיד הקרוב פליטים יהודים מאירופה, שמצבם יחמיר עקב התרבות האוכלוסייה הערבית ביבשת. ראינו את זה היטב במקומות כמו שבדיה, שהייתה נחושה לקלוט פליטים מסומליה ומעיראק, אבל הפליטים לא באמת שולבו בתוך החברה ונותרו להתבשל במובלעות שלהם. גם הפליטים מצדם לא התאמצו להתערות בחברה הכללית, אלא הקימו חברות נפרדות בתוך החברה המארחת וכילו את זעמם ביהודים, בטענה שהיהודים כולם עשירים ועשו הון מהשואה, בעוד שאף אחד לא מזכיר את התלאות שעברו הערבים.
אם קיים רצון אמיתי לעצור את הדימום מסוריה, אז שהעולם יפעל נגד אסד ונגד הג'יהאדיסטים גם יחד. ישראל, אולי בשותפות עם ירדן, יכולה לסייע על ידי יצירת אזור מוגן בדרום סוריה, שיכלול את ריכוזי הדרוזים. ישראל לא זקוקה לעידוד מהעולם כדי להמשיך במאמצים ההומניטריים שכבר החלה בהם מזמן, בשעה שהמערב בראשות אובמה החליט שאין קווים אדומים בסוריה, במיוחד כאשר מדובר באסד - בן חסותם של האיראנים.
נתניהו שוב נבהל
אנו על סף חודש תשרי שבו נקרא את ספר קהלת. ברוח המגילה, גם בפוליטיקה ישנם דברים יגעים שחוזרים על עצמם, והשבוע קיבלנו שניים מהם: סובב סובב עמיר פרץ ואל מקומו בעבודה ישוב. בצדה השני של המפה הפוליטית, אופיר אקוניס מצטרף לרשימה הארוכה של אנשים ששכבו על הגדר בשביל נתניהו, וברגע קריטי מצאו את עצמם ננטשים על ידי ראש הממשלה.
גם כשפרש מהעבודה והקים את מפלגת עם אחד, או כשנטש את העבודה שוב והתחבר לציפי לבני, עמיר פרץ השכיל להותיר בסיס תמיכה בעבודה כדי להבטיח נחיתה רכה ואוהדת אם וכאשר ישוב. חייליו הנאמנים הפכו את פרץ לגורם בעל כוח במפלגה שהיה מסוגל להפתיע את שמעון פרס - שמולו התמודד פרץ בפריימריז של העבודה בשנת 2005. פרץ חזק גם במגזר הערבי, המהווה 20 אחוזים ממתפקדי העבודה אך אחוז נמוך בהרבה מבוחריה. ועדיין קשה לראות את פרץ כמתחרה רציני על ראשות העבודה. שיבה קפצה גם בשפם המפורסם, ובינתיים קמו לפרץ יריבים במפלגת העבודה שמניפים את הדגל החברתי. גם התנודות הפוליטיות שלו נגסו בפופולריות שלו בתוך המפלגה. אי אפשר לדחות ח"כ נוסף שמבקש להצטרף למפלגה, במיוחד כשמדובר בכזה שרץ בבחירות האחרונות ברשימה משותפת, והעבודה גם אינה משופעת בנציגי פריפריה, אבל לא מגיע לו פרס. אם ירוצו מספר מועמדים בפריימריז, פרץ יוכל להציג מועמדות מתוך תקווה לעלות מהמקום השני כמו ב‑2005. יותר סביר שיסתפק בתפקיד ממליך המלכים, ויעביר את תמיכתו למנצח פוטנציאלי תמורת הכרה במעמדו.
חזרתו של פרץ למפלגת העבודה והשבעתו של אלעזר שטרן לח"כ בסיעת יש עתיד הם גם פרפורי הגסיסה של מפלגת קדימה-התנועה. קולה של ציפי לבני בקושי נשמע, ולא נותרו לצדה שחקנים מוכרים ואטרקטיביים. לדבר עליה כבעלת מניות שוות בהנהגת המחנה הציוני נשמע הזוי, ואולי גם הסיפור הזה הוא פרק מהקהלת הפוליטית שלנו.
השר אופיר אקוניס החזיר את הטיפול ברשות השידור לנתניהו, לאחר שראש הממשלה נסוג מתמיכתו ב"סעיף אייכלר" לחוק רשות השידור בלי להתייעץ עם אקוניס. הסעיף המדובר קובע כי "בשידורי הרשות יש להימנע מחד-צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, ממתן ציונים והדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטעמתן באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי". אם הסעיף הזה היה עובר, קרנו של אקוניס במחנה הלאומי בוודאי הייתה עולה כמי שהצליח סוף סוף לתקן עוול ממושך ובולט, שאת המשכו ראינו בבחירות האחרונות ולאחר הרצח בכפר דומא.
כמו במקרים אחרים של חקיקה מתקנת (לדוגמה, חוק העמותות), נתניהו נסוג ברגע שהתחיל קרטל לוחמי החופש לצעוק שמדובר בחוק השתקה אנטי-דמוקרטי. קרן האור היחידה בסיפור היא שגילדת העיתונאים הודתה בפה מלא שהצגת דעה אישית בתקשורת הציבורית היא תופעה קיימת ואף מבורכת. כבר לא מסתתרים מאחורי נייטרליות מדומה. אם בדעות אישיות עסקינן אז בהחלט אפשר לבקש גם דעות אישיות מזן אחר. אבל אל תבנו על נתניהו בנושא.