ב-31 במרץ יחלו שידוריו של תאגיד השידור הציבורי החדש וייפסקו שידורי רשות השידור הישנה והמסואבת. אגרת רשות השידור בוטלה, ותאגיד השידור הציבורי החדש יעסיק לא יותר מ‑750 עובדים, במקום יותר מ‑2,000 עובדים עד היום.
עובדי רשות השידור ניהלו קמפיין נגד החלטת הממשלה ולא בחלו באמצעים פסולים המנוגדים לחוק, בעשותם שימוש בשידורי הרדיו והטלוויזיה כמו היו אלה רכושם הפרטי.
דו"ח של היועצת המשפטית של רשות השידור, חנה פודמינסקי-מצקביץ', קבע כי אסור היה לעובדים לנצל את הבמה לטובת מחאתם האישית: "שידורי הקמפיין אינם עומדים בדרישות החוק, הפסיקה, הכללים וכללי האתיקה ואף נוגדים את מדיניות רשות השידור ונוהליה. זמן השידור בערוצי הרשות אינו שייך לעובדי הרשות, ואף לא לרשות עצמה - ולפיכך השימוש בו חייב לשרת את האינטרס הציבורי בכללותו".
ניצול השידור הציבורי לטובת מחאתם האישית מוכיח כי אכן הם רואים במשאב הציבורי הזה במה פרטית לכל דבר ועניין. כך כשזה נוגע לפרנסתם, וכך כשזה נוגע להשקפת עולמם החברתית, הכלכלית, המדינית והפוליטית. הואיל והעיתונאות האובייקטיבית פסה מן העולם ועיתונאי רשות השידור תובעים, ובצדק רב, את חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה, נתבעת מאליה השאלה, האם היה לנו אי פעם שידור ציבורי כמשמעו? ומכאן והלאה – האם יהיה לנו שידור ציבורי או שמא שידורים מוּטים לציבור?
סעיף 4 לחוק רשות השידור קובע כי "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה". הסעיף הזה היה לסעיף מת במשך שנים רבות, ורשות השידור הייתה מאז ומתמיד במה מזומנה לשמאל הפוליטי. עיתונאיה על פרשניה לא היו אלא מקהלת שופרות לטובת המחנה השמאלני. העמדה השמאלנית באה לידי ביטוי בכל מרכיבי השידורים, למן ביטויים מוטים ברוח השמאל שהיו לשגורים, עבור דרך בחירת נושאי השידורים ועד להחלטות למי יינתן פתחון פה כאוות נפשו ומי יודר מהבעת עמדה.
איש לא יודה בכך בריש-גלי, אבל הסתאבות רשות השידור פשתה למחוזות פוליטיים וזו הסיבה העיקרית לסגירתה. נקעה נפשם של פוליטיקאים ואנשי ציבור בימין מאופן התנהלותה. היא פרצה כל גדר של מקצועיות ויושרה, ואפילו הציבור שהוא הבעלים של כל תחנות השידור פרש ממנה בשאט נפש וקרא לה "תשקורת". היא איבדה כל משמעות והפכה לסרח עודף מסורבל שמעסיק בלתי מועסקים רבים. לא היה כל טעם בשיקום או בהחלפת הנהלה, כל העסק מיותר מעיקרו.