ראש השנה שזה עתה עברנו מכונה בתורה 'יום הזיכרון', והוא אכן מציף אותי תמיד בזיכרונות. למדתי מהרב שג"ר זצ"ל על הסוד הגדול של מנגנון הזיכרון, מה אנחנו בוחרים או לא בוחרים לזכור? והנה כמידי שנה ביום הזיכרון אני נזכר בשתי הפעמים שבהן זכיתי לעשות את ראש השנה באומן.
אבל, והאבל גדול ומשמעותי, באיזשהו אופן מסתורי, דווקא הקור, הדלות והניכור שבחוץ מעוררים את חמימות הלב! אולי זו הנוסטלגיה למחוזות ערש החסידות? אולי הקרבה לנשמות הצדיקים? מי יודע
כבר הייתי, בואו נאמר, 'רווק מבוגר'. חוויית 'אומן-ראש השנה' מאוד התאימה כנראה לסוג התיקון שהייתי צריך לעבור: המפגש עם עוצמות אמונה עממיות ולא מתוחכמות ומושכלות כמו המקומות ה'מתורבתים' שגדלתי עליהם. התנאים הפיזיים ה'לא מפנקים' בלשון המעטה, המפגש ההמוני העממי כל כך שבהחלט מאתגר ומתרגל את 'העין הטובה' שנדרשת מאתנו בימים הללו.
תוסיפו לזה את ה'לבדיות' שבניכר, שמועצמת על ידי מזג אוויר שונה, והנה לכם חוויית זרות מושלמת.
אבל, והאבל גדול ומשמעותי, באיזשהו אופן מסתורי, דווקא הקור, הדלות והניכור שבחוץ מעוררים את חמימות הלב! אולי זו הנוסטלגיה למחוזות ערש החסידות? אולי הקרבה לנשמות הצדיקים? מי יודע.
בכל אופן, מבלי לשפוט אחרים חלילה ומבלי להיכנס לפולמוס שבעניין, עבורי כיום, כנשוי פלוס שלושה ברוך השם, חוויית אומן לא ממש רלוונטית. אני רוצה לעמוד מול בורא עולם עם כל משפחתי, בתוך הקהילה שלי, על ארץ הקודש, ארצי ומולדתי.
בין ראש השנה ליום הכיפורים
הנה אנו ניצבים עתה בין ההתייצבות וההתפקדות למשפט ביום הדין, לבין יום הרחמים הגדולים - יום הכיפורים.
לעתים רצף הימים הנוראים נחווה כבליל אחד רצוף. ישנו דמיון רב בין תפילות ראש השנה ויום הכיפורים ואפשר פשוט להיכנס מתוך הרגל ל'מצב ימים נוראים כללי' עם הדיסקט (או הדיסקים) הרלוונטיים, מבלי לשים לב למעבר התהומי שבין שני המועדים!
למרות אווירת המתח של ראש השנה עם 'ספרי החיים והמתים' שנפתחים, אי אפשר להתעלם מהחגיגיות ומהכבוד שאליו אנו זוכים כממליכי מלך המלכים. לעומת זאת, עמידתנו ביום הכיפורים - כל כולה שבר, כישלון וחדלון. האדם ניצב מול האל במלוא ארעיותו וחולשתו וזועק לחנינה. אמנם אנו מנסים להידמות למלאכים: בעמידה הרצופה בתפילה, בלבוש הלבן ובהימנעות מסיפוק רוב צורכי הגוף, אבל נדמה לי שזה בא גם כן על מנת להדגיש את ההבדל שבינינו לבינם, את חוסר יכולתנו להידמות להם לאורך זמן ואת אנושיותנו התלותית.
אנו מנסים להידמות למלאכים: בעמידה הרצופה בתפילה, בלבוש הלבן ובהימנעות מסיפוק רוב צורכי הגוף, אבל נדמה לי שזה בא גם כן על מנת להדגיש את ההבדל שבינינו לבינם"אשר אימתך"
ישנם המון ביטויים מרגשים לעמידה הזו בתפילה. בחרתי לציין פיוט אחד שעניינו הוא ההנגדה שבין המלאכים לבינינו. הפיוט הוא: 'אשר אימתך', המשובץ בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף בנוסח אשכנז:
אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ
בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח
וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם
וְאָבִיתָ תְהִלָּה
מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא
מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ
וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
לפיוט יש מעין בית ופזמון, כאשר הבתים מתחילים תמיד ב"אשר אימתך" ואז מופיע תיאור של המלאכים על תכונותיהם ושלמותם (ארבעה כינויים בשתי אותיות, שתי תכונות לכל אות. לדוגמה: 'אראלי אומן', 'אבירי אומץ'), ומסתיימים במילים "ומוראך עליהם".
שומה עלינו להשתדל לעשות מכל יום בשבוע הזה מעין 'יום מופת' לאותו היום, כנגד כל הימים המקבילים במהלך השנה. יום ראשון אידאלי, שני אידאלי, וגם שבת אידאליתהפזמונים מתחילים תמיד ב"ואביתָ תהילה", ומתארים בהנגדה את בני האדם, או את עם ישראל כמייצגים אותם (בדרך כלל, גם שתי תכונות לכל אות. לדוגמה: 'מגלומי גוש', 'גרי גיא'). הם מסתיימים במילים: "והיא תהילתך".
הרעיון המרכזי הוא תמיהה או פליאה על כך שלמרות שיש לקב"ה רבבות מלאכים מושלמים שעושים את רצונו ומפארים אותו, הוא מבקש את התהילה דווקא מאתנו - בני האדם האפסיים והשבריריים. ובכך תהילתו!
אז הנה לחן חדש שלי לפיוט. בביצוע ביתי:
בתווך בימי התשובה, מובא ב'משנה ברורה' בשם ה'יערות דבש': "כי ז' ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הם כנגד ז' ימי שבוע ובכל יום יעשה תשובה על אותו היום". כלומר, לא במקרה מעשרת ימי התשובה נשאר, בניכוי שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, שבעה ימים. שבוע שלם.
שומה עלינו להשתדל לעשות מכל יום בשבוע הזה מעין 'יום מופת' לאותו היום, כנגד כל הימים המקבילים במהלך השנה. יום ראשון אידאלי, שני אידאלי, וגם שבת אידאלית. כאן המקום להשקיע מחשבה ודמיון, איך היינו רוצים שתיראה השבת שלנו, בשלמותה, מקבלתהּ ועד יציאתהּ. ואולי, כמו שאומרים לפני סעודה שלישית, "ועל ידי סעודה זאת יתוקן פגמנו בסעודות הרשות ומאכלות אסורים". כך גם על ידי שבת זו יתוקנו פגמינו בשבתות השנה שעברה.
המבחן האמתי לחשבון נפש הוא לא בצער חלול ובהתבכיינות, ולא ביציאה מן המגרש לפסק זמן, אלא בהצבת אלטרנטיבה ממשית וקיומית!
אז הנה, הוכיחו לקב"ה ולעצמכם: "ככה יכולה להיראות השבת שלנו!"
שתהיה לכולנו שבת של תשובה וגמר חתימה טובה!
יוני.