יום שישי, שעת דמדומים, עת הדלקת נרות. היא סוגרת בישולים אחרונים, הוא מכוון את שעוני השבת; היא מדלגת בין התסרוקות, הוא מדליק ומכבה אורות; היא על השביס, הוא על העניבה; היא רצה לנרות, הוא אוסף את הילדים; היא נופלת שדודה על הספה, הוא מוביל החוצה את השיירה.
כולנו חווים מידי שבוע את הרגעים הללו. אלו רגעים יפים שהפכו לסימן ההיכר של כל בית יהודי בכל תפוצות ישראל. אלו הרגעים שבהם ניכר במידה רבה מעמדה של האישה בבית היהודי. יום שישי הוא בהחלט היום שלה.
בעודי פוסע אחורנית אני חש בדבר מה התחוב מתחת לנעלי הימנית. לא חלף שבריר שניה וזעקות אימה אפפו את בית הכנסת. התברר שילדו בן השנה של שכני לספסל החליט לצאת 'לטיול' קצר בחסות תפילת הלחש של אביו
הבישולים, התיזוזים בין הילדים והסירים, הניקיונות והבלגנים שעד שעת דמדומים אף פעם לא נגמרים. ברגע שהדלת נטרקת והשקט אופף את כותלי הבית היא יודעת שהיא סיימה את תפקידה. זה בדיוק הרגע שבו היא עוצמת עיניים ומפקידה את המפתחות בידי שותפה לחיים.
בדרך כלל נהוג לעצור כאן את התסריט. חלוקת התפקידים הנהדרת הזו, שארומה רומנטית שובבה חבויה בתוכה מבלי שנשים לב, מדלגת משום מה על מקומם של הילדים באותה שעה. אנחנו מלומדי סיפורי גבורה על האימא והכנות השבת, על האבא המצוחצח בבית הכנסת, והיכן הילדים?
גם אני לא טרחתי לתת על כך את הדעת. אודה ואבוש: מתפללים המתנועעים קדימה ואחורה עם מנשא גב ופעוט בן שנה תחוב מאחוריו היה נראה לי עד לאחרונה חלק מהנוף הטבעי של בית הכנסת השכונתי.
העובדה שמבואת בית הכנסת הפכה לאולם תצוגה לעגלות ילדים מעולם לא הטרידה את מנוחתי. מידי ליל שבת פעוטות זוחלים סביבי, זאטוטים מפריעים לסדרי התפילה, ותפילת הלחש מעולם לא נלחשת.
עד השבוע. בעודי פוסע אחורנית ואומר "עושה שלום" על מקומי אני חש בדבר מה התחוב מתחת לנעלי הימנית. לא חלף שבריר שניה וזעקות אימה אפפו את בית הכנסת. התברר שילדו בן השנה של שכני לספסל החליט לצאת 'לטיול' קצר בחסות תפילת הלחש של אביו. פתאום הבנתי שמשהו דפוק בהסדר הרומנטי הזה.
בבית כנסת אין כפל מבצעים. או שאתה מתפלל או שאתה בייבי-סיטר או שאתה לא זה ולא זהאני יודע שאני נשמע אידיוטי במקרה הטוב ושוביניסט מגעיל במקרה הרע, אבל בואו נחשוב רגע יחד: מה לכל הרוחות לבית הכנסת ולפעוטות בני יומם? האם בית הכנסת הוא סניף של 'מעון ויצו' או מתחם ג'ימבורי לילדים ופעוטות?
עם כל הכבוד לאימא הגיבורה שעמלה כדי להכניס את השבת על כל המשתמע מכך - תפקידה עדיין לא הסתיים, לפחות כל עוד היא מעוניינת שבעלה יצעד לבית הכנסת כדי להתפלל את תפילת השבת ולא לעמוד חסר אונים יחד עם שאר המתפללים נוכח תחרות הבימבות הרעשניות אל מול החזן הצרוד או בעל הקורא המגרד את פדחתו בייאוש וקולו כקול קורא במדבר.
כי בבית כנסת אין כפל מבצעים. או שאתה מתפלל או שאתה בייבי-סיטר או שאתה לא זה ולא זה. ובדרך כלל כשמנסים להכניס את הסיטואציה הזו למבחן המציאות אנחנו מוצאים את עצמנו עמוק בתוך האפשרות השלישית.
מה שאנחנו מתכוונים לעשות זה בסך הכל להשלים את חלקיק הפזל האחרון ולהפוך את השבת למושלמת יותר, ליהודית יותר.
לא בשל כבודה של השבת. גם לא בשל כבודו של בית הכנסת.
בשל כבודם של הילדים.