כואב הלב על תושבי ארמון הנציב. הם מנסים להיאחז בקש. הם עושים הכול כדי לשמר את הרוח האופטימית.
גם הפסימיים שביניהם נהגו לומר: "עד שלא יהיה כאן הרוג מטרור האבנים – אף אחד לא יתעשת". עכשיו הם בטוחים שהנה ימים באים. שהנה הם יזכו לחיים על דמו המורתח של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל שהובא אמש למנוחות.
הם מרפרפים בין אתרי החדשות ומתעודדים. אבנים רוצחות, צווח השר לביטחון פנים; אבנים הורגות, מיישר קו ח"כ יאיר לפיד; יו"ר האופוזיציה ח"כ הרצוג דורש דיון פגרה דחוף; וראש הממשלה מקיים דיון בהול ובסיומו משחרר כותרות לאוויר הירושלמי שאף פעם לא היה חם יותר: נקשיח את המדיניות. נעניק כלים לצה"ל ולמשטרה לשים סוף לטרור האבנים. ואי אפשר בלי "אבנים רוצחות".
אבל הפיכחון יבוא מהר מהצפוי. האבן הסוררת הראשונה תכה במוחם שיפנים ששוב ההנהגה עשתה עליהם סיבוב. ששוב הציניות גברה על ההיגיון. שמה שהיה הוא שיהיה. השר לביטחון פנים גלעד ארדן מעולה בתקשורת: כך הוא הרי בחר מפכ"ל נגד כל הסיכויים. אבל כל עוד אין מנהיג לבירה - לא יהיה ביטחון בירושלים.
אין דרדק ירושלמי שלא יודע שאבנים רוצחות. אבל לב האבן של ההנהגה אינו לומד את הלקח. לפני כחודשיים פרצה בירושלים אינתיפאדה סמויה. ששה הרוגים הי"ד נספרו בחודש אחד בערי הארץ. כל אחד והמפגע האישי שלו. מדינה שלמה היתה שרויה בפאניקה. אבל ההנהגה מתבצרת בדיוני החירום, בוועדותיה, בהנחותיה הקפדניות בהצהרות לתקשורת היום-יומיות.
השקט בירושלים הולך ונעלם ואפילו סתם יציאה מהבית, גם בתוך הקו הירוק, כבר אינה נראית בטוחה מדי. לאט לאט התושבים לומדים לאמץ את תכונת ההשלמה. כך זה יהיה כל עוד מדיניות ההכלה תמשיך לנצח.
והכי גרוע שאין באמת את מי להאשים. אין מדינת אויב הפועלת בירושלים, אין ארגון טרור, אין קבוצה מוגדרת שניתן להשמידה וליטול נקם. מכאן שתיקת המדינאים. מכאן תסכול התושבים. גם לפני חודשיים כמו היום, נתניהו קיים "התייעצות ביטחונית דחופה" על שלל כותרותיה אבל בסופו של יום מדיניות ההכלה נשמרה. החלומות הגבוהים למיגור הטרור אינם באמת ריאליים.