זמן מה שיש בי חששות לכתוב את הטור לכבוד עשרת ימי תשובה ויום כיפור.
יש אמנם ימים שבהם אני מרגישה את ההתקדמות שעשיתי בדרכי חזרה הביתה אל השם, אבל רוב הזמן אני כמו ילדה בכיתה א'. בכל יום לומדת דבר חדש, גדול או קטן. משפט מרומם של צדיק זה או אחר, מצווה שמעולם לא שמעתי עליה. הלכה, שמגלה לי שבעצם... די חיללתי שבת, כבר אחרי כמה שנים של תשובה. אז מה, מתוך קטנותי אכתוב על היום הקדוש הבא עלינו לטובה? הרי בכלל אין לי הבנה בקדושת היום.
מכל ימות השנה, יום כיפור בשבילי הוא הקשה ביותר. שבת המלכה, רוויית השירים, נותנת לנו במתנה עונג גדול ואינטימיות משפחתית שכה הייתה חסרה בחיי. החגים מרוממים את הנשמה. אני מחכה להם בכיליון עיניים, מתלבטת מהו החג האהוב עליי. כמו במריבת ההרים, הם מתווכחים בראשי למי שייכת הבכורה בלבי. אבל יום כיפור? מתחילתו ועד סופו רובץ עליי כתיק גדול.
כבר ממוצאי ראש השנה אני נכנסת לכוננות. מתחילה לשתות כמויות לא הגיוניות של מים, ולבשל כאילו יוצאים למלחמה. המחשבות שיגיע הרגע שבו ייחתם דיני לכל השנה מכניסות אותי לחרדה. ואלמלא היו במשוואה התעלות הרוח על החומר, הבכי והתפילות הנפלאות להיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום, שאפשר להשיג אותם רק מתוך מעלת היום הקדוש, ייתכן שלא הייתי עומדת בכך.
לכאורה זו פשיטא. יום כיפור קשה לכולם. זה חלק מהעניין. אבל זו הייתה כוונתי. בעוד אני מנסה להבין מחד את נפלאות היום וכוחו על שאר השנה, ומאידך לשרוד את הצום, המקום שבו גדלתי ואיך שהתחנכתי יושבים על כתפיי כמו היצר הרע. יום כיפור הוא היום שבו אני הכי צריכה לנתק מעצמי את עצמי הקודמת.
בכל כיפור היינו הולכים לסבי לסעודה המפסקת. ואז הנכדים, כולם, היו יושבים ליד השולחן האדום של הילדים, ועושים סעודת בייגלה מפסקת. וזהו. בזאת תם הטקס. אמא שלי (שהיא האישה הכי צדיקה שפגשתי ולדעתי בכלל לא צריכה לצום), מאז היותה בת 12, מעולם לא פספסה צום. היא תמיד אמרה זאת בגאווה.
בבית שרר שקט מיוחד ביום המיוחד. אבל מעולם לא הלכנו לשמוע את התפילות בבית הכנסת, או דיברנו על משמעות היום. ומעולם אפילו לא נשאלתי אם אני צמה או לא. כל אלו הפכו את יום כיפור ליום החופש האולטימטיבי, שבו אף הורה לא מסתכל או משגיח וכל הרחובות היו פתוחים לפנינו. אפילו אחרי שפגשתי את בעלי, שצם מאז היותו נער, לא ממש התחברתי.
במשך הרבה שנים, כל זיכרונות חילול החג מילדותי היו עושים חברותא עם היצר הרע ומטריפים אותי בהכנות לקראת היום. והיום אני חושבת: איזה פספוס אדיר. בכמה ימי כיפור יכולתי להתענג בתפילה, בחיבור לאורו יתברך, אילו רק ידעתי את המעט שאני יודעת כעת. חשבתי שאז חוויתי חופש? אין כמו חופש רוחני, של הדעת, כדי להנשים את הגוף כולו ולתת לו דלק להמשך הדרך.
אתחול מחדש לנשמה
לפני שנתיים הלכתי לשמוע שיעור הכנה לקראת יום כיפור מפי הרב יובל הכהן אשרוב. הוא הסביר שם דבר יפה ומשמעותי בעיניי: ראש השנה ויום כיפור הם מתנות של השם. אין להם קשר לאותו מלך רע ואכזר שמחכה לנו בסיבוב, מתענג על כל נפילה.
השם כלל אינו זקוק לראש השנה וליום כיפור. בוחן הוא כליות ולב בכל רגע ורגע. ועוד הוסבר כי כל הזמן, בלי הפסקה, השם מתוך רחמנותו יתברך מזרים עלינו שפע. שפע אין סופי של אהבה. אבל אנחנו, בחוסר האמונה שלנו, ובהתבוננות המעוותת שלנו על עצמנו, כרשעים וכחוטאים חסרי זכויות, סוגרים בעצמנו את צינור השפע.
ולאור היכרותו עם לבנו השבור ומחשבותינו הטועות, השם נותן לנו ימי restart, אתחול מחדש. אלה ימים שבהם אנחנו מנביעים מעצמנו התחדשות. ימים שבהם אנחנו מצחצחים ומבריקים את כלינו הפנימיים, מסתכלים על עצמנו באור חדש ומתחדש, בסליחה עצמית. ימים שבהם אנחנו פותחים דף חדש ונקי. פותחים מחדש את עצמנו לקבלת השפע הטוב ממקור הטוב. הכול לכבודנו ולא לכבודו. כי בעוד אנחנו אומרים, לעתים רבות בחוסר אמונה, ״אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא״, השם, במלוא אבהותו, יודע מהיכן חצב את אותה נשמה, ומאמין בטוהר שלה באמונה שלמה.
*****
הכול דבש
לכל אחת יש את החברה הזאת, שיודעת להקשיב באהבה ובסבלנות, שתמיד יש לה את המילה הטובה והעצה החכמה. לחברה שלי קוראים פנינה. היא בעלת חסד עליון, רגישות פנומנלית וכוחות על טבעיים. את כל אלו, מסתבר, ינקה מהשורש שהיה סבה, זאב גרינבאום ז"ל. הוא חמק מציפורני הנאצים בהונגריה, עלה ארצה לצפת והקים משפחה לתפארת. המתכון הבא העלה חיוך על שפתיו, כי טעמו היה בדיוק כטעם העוגיות של סבתו.
המתכון שרד אי אלו דורות עד שהגיע אליי. אני נותנת כאן את שתי הגרסאות: של סבתא רבתא של פנינה, ושלי, הטיפה יותר בריאה.
החומרים הדרושים:
דובשניות של סבא:
6 כוסות קמח
1 כפית סודה לשתייה
1/3 1 כוסות סוכר
2/3 כוס שמן
4 ביצים
1 כפית קינמון
1 כוס דבש
דובשניות שלי:
4 כוסות קמח כוסמין
2 כוסות קמח לבן
1 כפית אבקת אפייה
2/3 כוסות סוכר
2 ביצים
1/2 1 כפית קינמון
מעט ג'ינג'ר יבש
1/4 כפית ציפורן
1 כוס דבש
2/3 כוס שמן קוקוס
אופן ההכנה:
מערבבים הכול עד לבצק אחיד.
מרטיבים את הידיים, עושים עיגולים קטנים ותוקעים שקד באמצע כל עיגול.
מכניסים לתנור לעשר דקות ב‑180 מעלות.
היזהרו שהן לא יתקשו מדי. הן מתקשות לאחר הקירור ומושלמות עם תה.
