התחלה: קיבוץ גינוסר, באמצע מלחמת יום כיפור. אביו היה בלחימה מול הסורים, על הקיבוץ הוטלה האפלה, ובדיוק אז תקפו את אמו צירי הלידה. היא בקושי מצאה מי שייקח אותה לבית החולים, וכשהגיעה וילדה בת, הפתיעו אותה הרופאים. "הם אמרו: יש לך עוד אחד בבטן", ואז הוא הגיח. מלבד התאומה יש לו עוד שתי אחיות גדולות.
הי סימונה: כשהיה בן שנתיים עקרה המשפחה לדימונה. הדוד, ז'ק אמיר, שהיה ראש העיר הדרומית הזמין את ההורים, עו"סים במקצועם, לעבוד בפרויקטים בעיר. התקופה הזאת זכורה לטוב. "חמה ומשפחתית. ואז גם התחלתי לנגן בכינור".
הכינור: הוא ביקש לנגן כבר בגיל חמש, אבל ההורים חשבו שהשיגעון יחלוף ואמרו שההרשמה לחוג נסגרה. אבל "כל השנה המשכתי לבקש". בגיל שש הוא התחיל, ומאז לא נפרד מהכינור. בדימונה הספיק ללמוד על הכלי שלוש שנים.
הוא עוד ישוב: כשהיה בן תשע המשפחה חזרה לקיבוץ, ובגיל 14 הוא פרש מהלינה המשותפת. כדי לשמור על הידיים היה מבריז מהגיוסים לעבודה בשדות ובמטעים. "קיבוץ זה חבר'ה, ים, כדורגל. אני הייתי שומע מוזיקה קלאסית בווקמן". השונות הזאת העניקה לו את היכולת להסתדר עם אנשים מסוגים שונים.
תיכון: את התיכון הוא התחיל בבית ירח, אבל לאחר שנאמר לו "אנחנו לא יכולים להכיל את המצוינות שלך" נבחן לתלמה ילין ולעירוני א' בתל אביב. המשפחה עברה לעיר הגדולה. הוא למד בתיכון הראשון, התאומה שלו בשני.
תלמה ילין: "מאוד מצאתי שם את עצמי, חברתית ומקצועית". הוא היה גם במחנה קיץ של לאונרד ברנשטיין בארצות הברית, לשם מגיעים תלמידים מוכשרים מכל העולם, ושימש שם כנר ראשי. לאורך השנים למד גם באופן פרטי אצל אביגדור זמיר, "אדם מדהים שהנחיל לי את האהבה למוזיקה". אבל המורה לא האמין במוזיקאים מצטיינים, כך שציפה לו שירות צבאי מלא.
צבא: כמה ימים אחרי שחזר ממחנה מוזיקה בארצות הברית, הוא נחת לצה"ל והתגייס לגדנ"ע. "אבל ראו שאני לא חומר של מ"כ", אז הוא הועבר לקריית שמונה, שם היה אמור לדבר על לבם של בני נוער עם תיקים פליליים כדי שיתגייסו לצה"ל. המשימה לא ממש בוצעה, "בעיקר שתינו בירה וניגנו בגיטרה". בשנת השירות האחרונה אמו חלתה והוא קיבל חופשות רבות כדי להיות בקיבוץ.
לא רק קלאסי: בקיבוץ הסתובבו אז שניים: שמעון כהן סבן ואורי כהן. הם ניגנו יחד והוא הצטרף עם הכינור. הם חשפו בפניו את הפופ והרוק ומוזיקת עולם שהוא לא הכיר, "ופתאום הבנתי שאני יכול לנגן עם החבר'ה בכיף, בלי תווים. פרחתי במוזיקה הזאת".
עשב בר: הם הקימו את הלהקה, עברו לתל אביב והיה גם חוזה הקלטות והופעות שהוזמנו מראש. "בימים עבדתי בחנות תקליטים ששילמה לי תשעה שקלים לשעה". באותה תקופה הוא מצא באחד המגזינים מודעה של ברקלי קולג', מוסד יוקרתי ללימודי מוזיקה. הוא התקבל ללימודים ואפילו קיבל מלגה, "אבל היה נראה לי מופרך שאלך ללמוד שם". כעבור שנה הלהקה התפרקה וגם הוא.
דיכאון: "חזרתי לקיבוץ וחיפשתי את עצמי". אמו נפטרה, אביו עבר לארצות הברית כדי לגור עם אחיותיו. הווא מצא את עצמו על קו ראש פינה-גינוסר, מנגן בגיטרה וכותב שירים. ואז התקבל טלפון שמוקמת להקת 'נאש דידן' ושהוא פשוט חייב לעבור לתל אביב. אבל למרות ההבטחה הגדולה, ויומן ההופעות הגדוש שציפה ללהקה, היא התפרקה אחרי ארבע הופעות בלבד.
התפוח הגדול: זה לא שהיה לו כסף למחיה או להשלים את המימון לשכר הלימוד בברקלי, אבל הרצון ללמוד התעורר בו, ואחיותיו ואביו היו בארצות הברית. בהתחלה עבד כצבּעי בתים, "עד שהגיע החורף ופיטרו אותי". 5,000 דולר היו חסרים לו עדיין לכל סמסטר של לימודים. בעצת אחותו הגיע לברוקלין, שוטט שם בשכונה היהודית ולפתע מצא חנות יודאיקה שחיפשו בה עובד. הוא אמנם לא ידע מה כתוב בקלף של המזוזה ולא היה לו מושג ביהדות, אבל הוא מצא חן בעיני בעל הבית שקיבל אותו לעבודה ושילם לו בעין יפה.
עין יפה: בסופו של דבר, את הכסף לשני הסמסטרים הוא קיבל מבעל הבית של החנות, ומחבר שהתנדב בעבר בקיבוץ והתגורר בבוסטון. אבל לצד התקדמות בנגינה שפתחה לו עולמות, התקופה הייתה קשה: לימודים אינטנסיביים, גם מחלת אביו שנפטר לבסוף, וגם פציעה בחדר כושר שמנעה ממנו לנגן.
הטלפון: "יום אחד אני יושב בדיכאון בבוסטון, שם דיסק של 'עשב בר' במערכת ומתקשר לאורי כהן, שאומר לי 'הכנר שלנו עזב, אתה חייב לחזור. יש מלא הופעות'". בדרך הביתה הוא קפץ לידידה שגרה בלונדון. "הכרתי אותה בגיל עשרים, באיזו חפלה. אז אמרתי: 'הנה אשתי', אבל עשר שנים היא לא שמה עליי". הפעם זה הצליח. כעבור שבועיים הם החליטו שהם יחד. מאז הם נישאו וגרים בפרדס חנה.
מישפוחה: רוממיה, "קראו לה רומי, שינינו את השם בהתייעצות עם הרב גינזבורג", היא אמנית ומרפאה בתזונה ושפית, "ויש לה עוד הרבה כישורים".
השמחה: "שבע שנים לא נפקדנו", גם לא אחרי טיפולים. רק "אחרי צום מיצים אינטנסיבי וברכה מהרב אליהו, ה' פתח לנו". ארבעה הריונות טבעיים, שהרביעי עומד להסתיים אוטוטו, אי"ה בידיים מלאות. הבכורה היא אביגיל ברכה, שהחלה כיתה א', אחריה אחיה אריאל, בן חמש, ותמר דבורה, בת שלוש וחצי.
צרות טובות: במקביל ל'עשב בר' הוא החל לפזול הצדה ולנגן בהרכבים נוספים. אחד מהם היה אמיר פרלמן, שאיתו ניגן מוזיקת עולם. יום אחד נקבעו לשני ההרכבים הופעות באותו יום ובאותה שעה. הוא התרוצץ בניסיון ליישב את הסתירה "עד שמרוב לחץ לא הצלחתי לנגן. הכאבים מהפציעה חזרו". רעייתו ראתה שהוא צריך ללמוד משהו לנפש, ושלחה אותו ללימודי ימימה.
ימימה: "בהתחלה הייתה לי התנגדות לכל מה שמריח דוסים. אני קיבוצניק". אבל כבר אחרי שיעור אחד הוא הרגיש שהגיע למקום הנכון. שמירת שבת וגם כיפה הגיעו תקופה קצרה מאוד אחר כך. רעייתו לא התכוננה לשינוי הקיצוני הזה, אבל "אחרי כמה שנות מאבק זה התיישב. ברוך ה' שנינו בעניין".
יום שישי את יודעת: עם שמירת השבת הוא נותר מחוסר עבודה. הוא הלך לאיתמר פרלמן, המורה לשיטת ימימה שייעץ לו לומר את פרשת המן, "ופתאום קיבלתי טלפון מאבישי עמיצור מלהקת 'לכתחילה' שהוא מחפש כנר". זה סידר לו את היומן לחצי השנה הקרובה. ההיחשפות לסוג מוזיקה כזה "נתנה לי זץ של אור. כנראה שה' נתן לי כינור ביד בשביל זה".
לנגן בצוותא: הוא ניגן ועשה פרויקטים מצליחים עם נדב בכר כמו 'א-גרויסע מציאה' ו'דלתי תשובה', והיה חלק מהרכב 'הלב והמעיין' עד לפני תקופה קצרה. שיתף פעולה גם עם ארז לב ארי וניגן בעשרות דיסקים והופעות. "מרגע שחזרתי בתשובה היו שבועיים של לחץ בפרנסה, ומאז יש לי הרבה ברכה".
סולו: אחרי שלמד, בדרך החיים החדשה, שיש משקל למילים, הוא החליט לכתוב מילים חדשות ללחנים שלו, תוך שהוא משתמש בתובנות מלימודיו בקבלה, בחסידות ובימימה.
מקום אישי: זה שם האלבום שהוציא לפני כחודשיים, מושג ימימאי. "זו תחושת ערך עצמי שאתה לוקח איתך לכל מקום, לא מהמקום של אגו, אלא מי שאתה". הוא רוצה להשפיע ממקומו כאמן. "זה רצון של כל מוזיקאי להופיע כיוצר ולתת לעולם את מה שיש לו לתת, ולא רק להתפרנס מהמוזיקה".
התוכנית: אחרי הלידה בעזרת ה' יהיה גם מסע הופעות. "זכיתי לאסוף מגוון גדול של סגנונות בתכנים ובמוזיקה". במיוחד אחרי שבמהלך השנים עסק בכתיבת מערכונים ויש לו נטייה לאמנויות במה נוספות. והתקווה היא שכל זה יבוא לידי ביטוי יחד וש"אנשים יבואו לשמוע מה שיש לי לתת".
אם זה לא היה המסלול: "תמיד רציתי להיות שחקן טניס". בקיבוץ הוא אפילו התחיל עם תחביב של שיט, "אבל אז אמרו לי: תחליט, או כינור או שיט".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: אין הנחות ואין קימת אמנים. בשבע מודה אני, סנדוויצ'ים ופיזור לגנים. הביתה, תפילה ויוגה כדי לשמור על כושר ואיזון השעות. שינה של שעתיים, ארוחת צהריים, ילדים, ובארבע יציאה לעבודה. חוזר בשעות הקטנות.
מוזיקה: מאזין בעיקר למוזיקה שאהב בגיל 21: פולק בריטי, בוב דילן ולאונרד כהן, וגם קלאסית.
שבת: "אתגר בלתי פוסק". אחרי החזרה בתשובה גילה ששבת היא "חמין ואורות, חמין ואורות". אבל היום האתגר הוא "איך מעבירים שבת עם שלושה ילדים קטנים". אז מטיילים ומשחקים וגן שעשועים, "וגם משתדל לעשות את מה שצריך ולהשרות שמחה בסעודות. האיזונים לא פשוטים".
אוכל: סושי והבישולים של רעייתו, "אבל בדרך הקשה אני לומד שהאוכל צריך לשרת אותך ולא יותר". בעקבות עניין בריאותי הוא כרגע נמנע, אבל מחכה לרגע שבו "אוכל לאכול שוב חמין של שבת".
עתים לתורה: עד שההיריון הגיע לשלב מתקדם, הוא למד בכולל בפרדס חנה. התקווה היא לשוב בעוד תקופה ללימודים. "זה לא פשוט, אבל זה הוויטמינים שלי, כדי שאוכל להמשיך לבחור בטוב".
פנאי: בין אחת וחצי לשתיים ורבע לפנות בוקר. כשהוא כבר חוזר הביתה אבל האדרנלין עוד ממשיך לפעול, הוא יושב ליד המחשב, משיב למיילים וצופה בתוכניות ספורט.
אחזקת הבית: שותף פעיל. "מסדר, שוטף כלים ומבשל ועוזר לאשתי".
מפחיד: עצבות וייאוש, ו"שאני לא אקיים את השליחות שלי".
מופת: "הדמות שלי כמו שאני יכול להיות", זה מה שהוא מצייר לנגד עיניו. "וביום שאני מצליח לדייק את עצמי, להילחם בכל החזיתות ולהיות שמח, זה מופת שה' עושה לי". השאיפה היא להיות בעל ואבא טוב.
משאלה: גאולה שלמה, "זה הפתרון האולטימטיבי לכל החסרונות. שיבוא האור וישטוף את כל החושך והצביעות והתינוקות הסורים שמתים בים".
כשתהיה גדול: "אוציא עוד אלבום. זו המטרה שלי". יש לו עוד הרבה מילים ומנגינות להביא לאוויר העולם.
ofralax@gmail.com