אז מה היה לנו בינתיים? ששת ימי הבריאה, מקומות קדושים בארץ ישראל, שבעת המינים ואפילו שירים של הזמר החסידי האהוב עלינו.
זו רשימה חלקית של הרעיונות לנושא קישוט הסוכה, שאנחנו מנסים להחליט עליו כבר שבוע. השנה החלטנו להיות מקוריים במיוחד, ולבחור נושא אחד לכל הקישוטים ולמראה של הסוכה.
זה גם יהיה יפה, וגם בטוח יזכה אותנו בתחרות הסוכה הנאה, והשנה הובטח פרס שווה במיוחד.
ישבנו וחשבנו, כל האחים וגם אמא ואבא, ולא הצלחנו להגיע לרעיון מוסכם. תמיד כשכמעט החלטנו – קפץ אחד מאיתנו עם רעיון חדש שנשמע הרבה יותר מקורי. בשלב מסוים הציעה בתיה, אחותי הקטנה והמוכשרת, שנעצב את כל הסוכה בצורת שמחת בית השואבה שהייתה בירושלים. "על קיר אחד נצייר המון יהודים רוקדים עם אבוקות. בקיר אחר נצייר את מעיין השילוח. ואפשר אפילו להעמיד שם כלי עם מים אמיתיים", בתיה המשיכה לתאר את הרעיון שלה, אבל אז זה קרה. מפיו של אבא פרץ שיעול. לא ממש שיעול, שיעולון קטן. עד הצהריים השיעול הקטן של אבא הפך לחום גבוה, והגרון שלו כאב. בערב, כשהוא כבר שכב במיטה באפיסת כוחות, גילתה עדי, אחותי הגדולה, שכואב לה הראש. היא הלכה לישון מוקדם, ובבוקר התעוררה עם כאב גרון חזק. אמא, שבאה לטפל בה, הרגישה בצהריים כאב בטן. את ההמשך אתם בטח מבינים כבר: עד סוף השבוע, שהיה יומיים לפני סוכות, כולנו היינו מרותקים למיטה, חלשים, כואבים והדבר האחרון שאנחנו יכולים לחשוב עליו הוא קישוטים לסוכה.
בבוקר שלפני סוכות ישב אבא על הספה עם כוס תה חם, ומלמל בדאגה: "מה יהיה? אין לנו סוכה. עוד יום אחד נכנס החג, ולא יהיה לנו איפה לשבת, לאכול ולישון". ניסינו לחשוב על פתרונות חלופיים. אולי לנסוע לדודים, אבל מי יכול לנסוע עם כזה כאב בגרון או בבטן? ישבנו בסלון תשושים ומיואשים, ולא ידענו איך ניכנס לחג.
למחרת בבוקר קרה נס: אבא התעורר והרגיש הרבה יותר טוב, גם לי כאב הראש רק קצת, ושתי האחיות שלי ממש קמו לחיים. "מהר, יש לנו רק שמונה שעות עד כניסת החג", זירז אותנו אבא. התחלנו להעמיד את הקרשים, עזרנו לאבא לדפוק את המסמרים, פרסנו יריעות בד צחורות והנחנו סכך ירוק ורענן מעל הסוכה. העבודה נמשכה במרץ, כמעט בלי הפסקה, עד כניסת החג. קצת לפני שאמא הדליקה נרות בסוכה, עוד דפקנו מסמר אחרון בקרש של דלת הכניסה לסוכה וצנחנו עייפים אך מרוצים אל כיסאות הפלסטיק שהונחו מסביב לשולחן באמצע הסוכה.
אחרי התפילה, עמדנו להיכנס לסוכה בהתרגשות. אבא עשה קידוש, וכשבירך "לישב בסוכה" ו"שהחיינו", הרגשנו שהקול שלו טיפ-טיפה רועד. בסעודה אכלנו בהנאה את האוכל שאמא הכינה, אחרי כמה ימים של חוסר תיאבון מוחלט. הבטנו על קירות הסוכה הלבנים והריקים, ועל הסכך שהיה רק ירוק וכוכבים מציצים דרכו, בלי שום שרשראות ופירות שתלויים עליו.
"אתה יודע, אבא", אמרה בתיה, "שכחתי בכלל מכל הרעיונות המקוריים שלנו לקישוט הסוכה. אני חושבת שהסוכה הזאת כל כך יפה גם ככה...". אבא הנהן בראשו: "כן, אתמול עוד לא האמנו שבכלל תהיה לנו סוכה, והנה עכשיו אנחנו זוכים לשבת בסוכה שבנינו למרות הכול. מה יותר יפה מזה?".